ז'אן דו בארי: הביקורת

(שם הסרט במקור: Jeanne Du Barry)

שגרה. בימים רגילים "שגרה" היא מילה לא מאוד נחשקת. אנשים בדרך כלל לא אוהבים שגרה. הו, כמה היינו רוצים עכשיו שהכול יחזור ל"שגרה".  בתי הקולנוע מתחילים לאט לאט לחזור ל"שגרה". ההיצע כרגע הוא מוגבל, ללא סרטים חדשים בכלל, אז לחובב הקולנוע שכן יש לו זמן וחשק יש בעיקר אפשרות להשלים פערים. אז גם אני אאוורר כאן כמה פוסטים שחיכו אצלי בטיוטות. כמה סרטים שראיתי לפני המלחמה, ובגלל שהייתי בפסטיבל חיפה, דחיתי את פרסומם לאחרי פסטיבל חיפה, רק שאחרי פסטיבל חיפה…לא היה כלום. רק חושך על פני תהום.

"ז'אן דו בארי" היה סרט הפתיחה של פסטיבל חיפה, אבל אני ראיתי אותו במסגרת אחרת, קצת אחרי עמיתי המבקרים. ידעתי מראש שהביקורת די מכסחות את הסרט הזה, ואת הבחירה ללהק את ג'וני דפ לתפקיד הגברי הראשי כאן, ומצד שני, זה סרט של מאיוואן, בימאית שאת שלושת סרטיה הקודמים ("פוליס", "מלך שלי", ו"ADN") מאוד אהבתי. מאיוואן היא גם השחקנית הראשית כאן, וראיתי אותה גם משחקת בסרטים (שלה ושל אחרים. למשל, ב"ננה סופרסטאר") ואהבתי אותה גם על זה. אז הרגשתי שאני חייב לעצמי לראות את הסרט הזה, גם אם הוא פחות טוב מיצירותיה הקודמות.ובניגוד לציפיות, מדובר דווקא בסרט לא רע בכלל לטעמי, ואפילו לרגעים מרגש למדי. הוא אפילו אינטליגנטי ומנהל דיון מעניין למדי בנוגע לאהבה.

כי המפתח, להרגשתי, להבנת הסרט מופיע ממש בשנייה האחרונה. בה