פסטיבל חיפה 2023: שבעה חורפים בטהרן

(שם הסרט במקור: Sieben Winter in Teheran)

"שבעה חורפים בטהרן" הוא סרט דוקומנטרי גרמני על אישה אירנית צעירה שהותקפה מינית והצליחה להתגונן, לדקור ולהרוג את התוקף שלה. ואז היא הוצאה להורג בתלייה.

כלומר: יש כאן מבט חיצוני, מערבי, על סיפור שממבט מבחוץ מקומם, אבל הסרט הזה לא באמת מצליח למצוא את המבט הפנימי, שאולי לא יצדיק את המעשה, אבל לפחות ינסה להבין את ההיגיון מאחוריו. כך שהסרט הזה, בבסיסו, הוא סרט מגויס, מה שמלכתחילה מוריד מאוד מעוצמת הדרמה.

כי, הרי, הסיפור הזה, מעצם קיומו, מטריף את השכל. צריך רק לספר אותו. אבל העריכה של הסרט מקבצת לכאן גם סיפורים של אסירות אחרות שהיו איתה בתא לפני שהוצאה להורג, ובכלל, הסרט הזה נמשך שעה וחצי, אבל היה אפשר לקצר ממנו לפחות חצי שעה.הקצב של הסרט איטי להחריד. הסרט, הרי, מספר סיפור אינטנסיבי, אבל

פסטיבל חיפה 2023: הפשע כולו שלי

(שם הסרט במקור: Mon Crime)

איזה סרט כיפי

המסך עולה. זה לא בצחוק. זה הדבר הראשון שרואים בסרט – וילון של הצגת תיאטרון עולה. ההצגה מתחילה. וזה לא סתם – "הפשע כולו שלי" הוא סרט שהוא כמו הצגת תיאטרון מלאכותית, אבל בכוונה.

פראנסואה אוזון הוא במאי שעושה סרטים כבר כ-25 שנים. המיומנות שלו מרשימה. הסרט הזה הוא אולי כמו הצגת תיאטרון, עם משחק מוגזם בכוונה, ועם דיאלוגים שכבר לא נשמעים כמוהם בסרטי קולנוע (כולל הצחוק המזויף הבלתי נמנע), אבל עם צילום דינמי, שימוש חכם במוסיקה, ושיתוף פעולה מלא של השחקנים, שניכר שמאוד נהנו לשחק (במלוא המובן של המילה הזאת) כאן – מדובר ביצירה מענגת, משעשעת (לרגעים מצחיקה ממש בקול), אבל גם כזאת שמשאירה חומר למחשבה.

כי צריך לומר – הסרט הזה מתרחש בשנת 1935, אבל הוא דן בנושא חם מאוד היום – זכויות האישה. "הפשע כולו שלי" שואל את השאלה – האם בעבור יישום זכויות נשים מותר אפילו להרוג?

אז בהתחלה, המסך עולה על אחוזה עשירה עם בריכה. מיד הקונוטציה היא "שדרות סאנסט" (ואגב, בשלב מסוים בסרט הדמויות הולכות לקולנוע לראות סרט של…בילי ווילדר). אישה צעירה יוצאת מ

פסטיבל חיפה 2023: אישה מפריז

(שם הסרט במקור: A Woman of Paris)

עדיף אושר חמוץ מתוק מאשר חגיגה אינסופית ריקה מרגש

פסטיבל חיפה מקרין סרט בן 100. פנינה של ממש. רסטורציה של סרט פחות ידוע של צ'רלי צ'פלין.

והפעם – דרמה, לא קומדיה.

והפעם – צ'פלין עצמו אינו מופיע בסרט.

צפייה בסרט אילם במאה ה-21 היא חוויה מאוד לא רגילה, אבל מעבר לגימיק, צ'רלי צ'פלין באמת ידע לעשות סרטים. הסיפור ש"אישה מפריז" מספר הוא בסיסי מאוד, לא מאוד מתוחכם, אבל צ'פלין יודע להחזיק קצב מדוד, להכניס אותי אל לב האוהבים מבלי להפוך את הסיפור לשטחי. כל החלק הראשון של הסרט הוא סיפור על הורים שלא מרשים, ועל אוהבים שמנסים בכל זאת, והבימוי של צ'פלין (כמו גם המשחק של השחקנית הראשית, עדנה פרביאנס) יודעים להעביר לי את הקשיחות של התנאים מול הרוך של האוהבים.ואז הסרט קופץ שנה קדימה. הדמויות ויתרו על האהבה. הסיפור מתגלגל לו (ונמתח לו קצת יותר מדי) וחוגג מסיבות אינסופיות ללא רגש. צ'פלין מנגיד כאן את האהבה הרגשית של החלק הראשון מול סגנון חיים ניהיליסטי שאין בו שום אהבה בחלק השני. כמה פעמים בסרט מגיע אלמנט בסיפור ש