זה סרט שלא נעים להסתכל עליו. סרט על אדם שמאוד נהנה לעשות מתיחות מרושעות במיוחד. כאלו שבהן הוא מתקשר לאנשים כאלו ואחרים ואומר להם: מדברים מבית החולים. הבן שלכם נפצע בתאונה. סתאאאם! חחחח.
התירוץ של אותו אדם הוא: מגיע להם. הם אנטישמים שמדברים בגלוי נגד היהודים. אז אני, העם היהודי, נמאס לי לשבת ולספוג. אני, העם היהודי, מחזיר חזרה. אבל כמו שלא נעים להסתכל על האנטישמיות חסרת הבושה של הקומיקאי הצרפתי והשנוי במחלוקת דיידונה, כמו שממש לא נעים להסתכל על השיר המלגלג "שואהננס" (שואה+אננס), כך גם ממש לא נעים לראות את גיבור הסרט מותח את ההורים של החברים של דיידונה, או את ההורים של חבר פרלמנט בלגי אנטישמי.
מה גם שבגישה מוטעית לטעמי, דניאל סיון הבמאי כמעט לא משתמש ב להמשיך לקרוא ←
מזמן לא ראיתי סרט כל כך מרגש. שבוכים בו כמעט 90 דקות נון סטופ.
מזמן לא ראיתי סרט שמתאר בצורה כל כך מדויקת את האבסורד הלא יאמן שבחיים שלנו כאן, ב-2 וחצי בלטות שנקראות ישראל, ובבלטה וחצי הנוספת שנקראת פלסטין/ רצועת עזה/ השטחים.
כי כן, יש מלחמה, ויש חמאס, ויש צה"ל, ויש מתנחלים, ויש פתאח, ויש פוליטיקה – ובאמצע יש מוחי. ילד קטן, בן 5, קטוע ידיים ורגליים. ילד עם כל הסיבות להיות עצוב, אבל הוא כל כך מלא חיים. אינטלגנטי. מלא אנרגיה. מלא רגש. מוכן לטרוף את העולם.
ואיפה אבא שלו? בעזה. רוצה להביא אותו לשם, אבל אין שם מספיק אפשרויות רפואיות לטפל בילד.
ואיפה אמא שלו? נודדת בין עזה, שם בן זוגה והילדים שלה, לבין תל השומר – אבל רק כשצה"ל, והחמאס, והפתאח, והבירוקרטיה של המלחמה הזו מתירה.
ואיפה סבא שלו? עם מוחי כל הזמן, אבל לא יכול לחזור לעזה (כי מבחינת החמאס הוא כבר שרוף. חי בישראל כל הזמן), ולא בטוח שיתנו לו לחזור חזרה. אבל גם מבחינת הישראלים הוא חשוד. אז הוא לא ממש יכול לזוז מבית החולים.
ואיפה החיים הנורמלים? אין. יש פרוצדורות, ויש להמשיך לקרוא ←
מה גם שבגישה מוטעית לטעמי, דניאל סיון הבמאי כמעט לא משתמש ב להמשיך לקרוא 
ואיפה אבא שלו? בעזה. רוצה להביא אותו לשם, אבל אין שם מספיק אפשרויות רפואיות לטפל בילד.
איתן 