אני חושב שהשאלה הכי חשובה שנועה אהרוני הבמאית לא שאלה את עצמה היא: למה?
למה היא יצאה למסע הייסורים הזה? מה התכלית של חשיפה של כל כך הרבה כאב, חפירה בלתי פוסקת במוגלה? בשביל מה זה טוב?
אני חושב שרק סוף הסרט מגלה את התשובה, אבל נדמה לי שאהרוני לא באמת הקשיבה למשפט האחרון בסרט, ובכך היא פספסה נושא מרתק וחשוב. כי איך הדור השלישי והרביעי (והחמישי, והשישי, וכן הלאה) מתמודדים עם ההשלכות הבלתי נגמרות של השואה? אז הנה, יש ניצולים שהפכו להורים מכים, לילדים, שהפכו בעצם להורים מכים, לילדים שהם עכשיו אנשים צעירים (שיהפכו גם הם למכים?). הגלגל מסתובב, וחוזר לאותו מקום, או שאולי יש סיכוי לשינוי, לריפוי, להתקדמות למקום חדש.
נושא קשה. אז למה לא נתנה אהרוני ל להמשיך לקרוא 
איתן 