כשפסטיבל דוקאביב הכריז על התכניה שלו לפני כחודש, שמחתי לראות שיש שם מסגרת מיוחדת שנקראת "פשע אמיתי". קבוצה קטנה של סרטים שמתחקים אחרי תעלומות פשע. סיפורים מלאי יצרים, מסתורין, תפניות, שאלות מוסריות, דרמה, רגש. מה צריך יותר מסיפור טוב?
מסתבר שצריך. דגמתי שניים מתוך ארבעת הסרטים המוצגים במסגרת "פשע אמיתי" בדוקאביב השנה (את "צל של אמת" ראיתי בגרסת הסדרה. מרתק ומעורר מחשבה. אני מקווה שהצליחו לשמור על המתח והעניין גם בגרסה הערוכה מחדש לסרט שמוצגת השנה בפסטיבל). שני הסרטים שדגמתי היו ההיפך ממה שציפיתי: עייפים, חוזרים על עצמם, נטולי עניין, או מתח, מתסכלים. כך היה "אמא נרצחה לי", וכך הוא גם "ההבטחה רצח מאהבה".
כי יש כאן סיפור על רצח של שני אנשים מבוגרים. סיפור על 2 סטודנטים מאוהבים שמואשמים ברצח הוריה של הבחורה. הרקע הוא אולי ההתעללות שעברה הבחורה מידי אמא שלה במשך זמן ארוך, אולי הסמים והאלכוהול הרבים שנכנסו למערכת של הצעירה, ואולי גם התנגדות ההורים לקשר הרומנטי שלה עם בחור זר. והוא עזר לה, או שלא, הרג אותם בעצמו, או שלא, השתתף איתה במעשי פשע כאלו ואחרים, ואולי גם ברצח. או שלא. סיפור אהבה יצרי של בחור שנסחף אחרי בחורה כריזמטית, יפהפיה, ומסתבר שהיא גם כזאת שאף פעם לא באמת אפשר לדעת מתי היא אומרת את האמת, אם בכלל היא עושה את זה.
אז איך קרה שהסרט הזה כל כך…משעמם?
איתן 