דוקאביב 2017: הביטלס שמונה ימים בשבוע

(שם הסרט במקור: The Beatles Eight Days a Week The Touring Years)

וזו היתה הפתעה נעימה.

אני אוהב את הביטלס. רק בגלל זה באתי לראות את הסרט הזה. ראיתי ושמעתי כבר את רוב מה שיש לספר על ארבעת המופלאים מליברפול, כך שקשה לחדש לי, ואני גם לא ממש מסמפט את הבמאי הזה, רון האוורד, שהוא אולי זוכה אוסקר, ויוצר בקצב די מרשים להיטים הוליוודים ("נפלאות התבונה", "אפולו 13", "צופן דה וינצ'י", אם להזכיר רק שלושה), אבל בצד מקצועיות העשייה שלו אף פעם לא ראיתי עומק רעיוני או איזשהו חזון קולנועי יוצא דופן בעשייה שלו. במאי לא ממש מעניין בעיניי.  אז כששמעתי שהאוורד הפעם החליט לעשות סרט דוקומנטרי שמתמקד בהופעות החיות של הביטלס חשבתי: נו, זה לא יהיה משהו יוצא דופן, כי אני מכיר כבר את החומר, וכי הבמאי הוא לא מי יודע מה, אבל הביטלס, והמוסיקה הנהדרת הזאת – מה, אני לא אלך? לפחות אני אהנה מהשירים הנצחיים האלו שוב.

אז שירים נפלאים יש. ובטונות. ובנות צורחות יש. המון. ואני אף פעם לא הבנתי למה הבנות צורחות כל כך חזק. אבל זה כן הדהד את האהבה שלי לביטלס. אז גם זה יש. אבל יש גם משהו נוסף.

כי, באופן מפתיע, הסרט הזה כן מצליח להקיף כמות עצומה של חומר ולהרחיב את היריעה. כי, מצד אחד, הסרט אכן מתמקד בהופעות החיות של הביטלס, ומנקה את כל מה שמסביב. כי איך להקה יכולה לעבוד, להמשיך להוציא חומר חדש (וכמות החומר שהם הוציאו ב-8 שנים בלבד היא מדהימה בכל קנה מידה) כשאתה כל הזמן בסיורי הופעות עולמיים? אז הם עבדו מהדרך. ורון האוורד מצליח להעביר בעריכה חכמה את האוירה של הביטלס מבפנים. מה זה אומר להיות חיפושית, להיות חלק מהטירוף הזה, לכתוב שירים, לבצע אותם, ולהיות בעין הסערה ממש, ועדיין לשמור על שפיות, על טריות, על חיוניות, על רצון להמשיך וליצור.

אבל מעבר למבט מבפנים, האוורד מצליח גם לשקף מבט כולל על המציאות שהקיפה את החיפושיות. להראות איך אנשים שגדלו עם החיפושיות גם התבגרו עם החיפושיות. כי לבני נוער לא היתה אף דמות ציבורית להזדהות איתה בשנות ה-60. והביטלס היו אלו שהגיעו ונגעו בנקודה מאוד מיוחדת בציבוריות העולמית באותו זמן. שנות ה-60. הדור הצעיר מתמרד נגד הממסד. ילדי הפרחים. מלחמה בויטנאם, והנוער מבקש לעשות אהבה, לא מלחמה. ובאמצע – 4 בחורים חביבים מליברפול, כשרוניים מאוד, מורדים אבל בנחמדות, ללא רוע, ללא גסות (התספורות היו לכאורה מרד, אבל בעצם מהוגנות, ואפילו העובדה שאמרו Yeah במקום Yes ב "She loves you" צרמה למבוגרים של אותו עשור, אבל הדליקה את הנוער, ושוב, ללא בוטות מובנית).

וכמו בשיר של ויסלבה שימבורסקה, מסתבר שהכל פוליטי. גם אם אתה שר על הוא אוהב אותה והיא לא אוהבת אותו, ואוי אני עצוב, אבל אני אמצא אחרת – גם אז אתה עושה מעשה פוליטי. ומסתבר שגם אם הם לא התכוונו, הביטלס היו הצהרה פוליטית. לרוב בצורה לא מודעת, אבל לפעמים דווקא כן בצורה מודעת וברורה, למשל כשהתבטאו באופן ברור כנגד הפרדה גזעית כשהופיעו בארה"ב (אלו היו שנות ה-60, בין היתר השנים של מאבקים בין שחורים ללבנים ושל מרטין לות'ר קינג). וכך הסרט גם מקבץ אליו כמה מרואינים שלכאורה לא קשורים, כמו וופי גולדברג למשל, שמדברת בהתלהבות מדבקת על ההופעה הידועה באצטדיון שאי, וכמובן שהיא שחורה, וזה גם עולה בשיחה.

ולקראת הסוף, רון האוורד מצליח להראות איך עיסוק לא מודע, שהופך לעיסוק מודע בפוליטיקה, איך אנשים שעושים את מה שהם עושים מתוך רצון טהור לבטא את עצמם מתחילים להיות מודעים לסביבה, ולדרך שבה אותה סביבה מושפעת ממה שהם עושים, איך הם מתבגרים, ואיך הדור שהולך איתם מתבגר איתם. איך המוסיקה הפשוטה של ההתחלה הופכת למוסיקה מורכבת, מסובכת, מהורהרת יותר, מוסיקה שמושקעת בה הרבה יותר מחשבה וכוונה, ואיך הדור שהלך איתם מתבגר איתם, הופך בשל לקבל גם את הגרסה הבוגרת יותר של הביטלס (החל ב-Revolver, דרך סרג'נט פפר, ועד לסצינה האחרונה, בהופעה האחרונה על הגג).

אז הנה סרט שבנוי מחומרים שברובם כבר היו מוכרים לי, ומשירים שאת כולם אני מכיר ואוהב, ושעשוי בידי במאי שאני לא מחובביו, הסרט הזה בכל זאת הצליח להוסיף לי זוית חדשה, מעניינת, אינטלגנטית, על נושא שאני כבר מכיר טוב מאוד. חווית צפיה מפתיעה, שיש בה יותר ממה שחשבתי שיהיה בה.

הקרנה נוספת במסגרת הפסטיבל: מחר, שבת, 20/5.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il