דוקאביב 2017: דיבוק צא

(שם הסרט במקור: Liberami)

טקסי גירוש שדים. אקסורסיזם. אני מכיר את זה מסרטי אימה למינהו. אז הנה הגרסה הדוקומנטרית של זה. ו…כלום.

כי כן, רוב קטעי גירוש השדים (ובשעה וחצי של סרט יש די הרבה מאלו) הם קטעים מרשימים למדי. הכומר קורא פסוקים קדושים, מגרש את השטן בשם האל, ובנו ישו, ובשם השילוש הקדוש, ומניח את ידו האוהבת על מצח האדם הסובל, והוא סובל, מאוד סובל, ומקלל, והקרב בין האל לרוח הרעה בשיאו…והצילום, בד"כ מהגב, או כזה שמשתדל להימנע מגלוריפיקציה של הסובל, מעוויות פנים וגוף, מנסה להיות נאמן לדבר עצמו…

וזהו. יש בזה משהו מרגש ומרתק. בפעם הראשונה. ובשניה. אח"כ זה כבר חוזר על עצמו. שוב. ושוב.

מה גם שהסרט הזה מבקש לעקוב אחרי שגרת חיים של יישוב פשוט בסיציליה. אחרי אמונה של אנשים פשוטים באל. ובמהלך הסרט יש לא מעט רגעים פשוטים של אנשים מאמינים שהאל, הכומר, הכנסיה – הם בעצם הפסיכולוג שלהם. כותל הדמעות שלהם. הבן מתנהג לא יפה, לא רוצה ללכת לבית ספר, אפילו אלים. האשה חושדת שלבן זוגה יש מאהבת. ועוד כהנה וכהנה בעיות יומיומיות. והתשובה ? את/ה לא מאמין/ה מספיק. בטח/י באל, ובבנו ישו, ובעיותיך יפתרו.

הפרצדורות של הדת אל מול הקדושה. הרגעים שבהם אני, כאדם חילוני, מסתכל בזלזול על עבודת משרתי האל, שמוצאים בכל דבר ובכל רגע מחיי האנשים הפשוטים את האל הקדוש. בכל רגעי החול הם מוצאים את הקודש. יש רגעים שבהם זה פשוט מגוחך: הכומר שמברך את האוטו שייקח אותו בביטחה ליעדו. טקס גירוש השדים שנעשה בטלפון. הרי יש כאן כנראה בכל זאת משהו. טקסי גירוש השדים האלו כנראה מעידים שיש איזשהי ישות רעה, ויש איזושהי ישות טובה, ויש מלחמה ביניהן. יש איזשהו משהו באמונה הזאת.

אבל הקדושה הזו מתערבבת בענייני חול, וכולן חשובות כל כך עד גיחוך, וכולן לא ממש חשובות, יומיומיות, לא ייחודיות מספיק. וכך, בין אינספור אנשים שבאים לבקש ברכה מהכומר, יש גם כמה דמויות שמבקשות נחמה. אבל פיתוח הדמויות האלו לוקה בחסר, לא מסמן את הייחוד שלהן משאר האנשים הפוקדים את שערי הכנסיה, וכך, כשמגיעים הרגעים הקשים שלהן, הם לא נוגעים בי, אלא מתערבבים עם שאר רגעי החול של האנשים הפשוטים בסיציליה.

יש משהו יפה בנקודת המבט הלא מתערבת הזו, אבל יש גם משהו די מעייף בסרט הזה, שדי חוזר על עצמו, ולא ממש מצליח להתקרב לכומר או לאנשים שמהווים את הקהילה אותה הוא מנהיג. סרט על נושא מעניין, עם רגעים יפים, אבל בעיקרו סרט מעייף וחוזר על עצמו.

הקרנות נוספות במסגרת הפסטיבל: בימים חמישי ושישי, ה-18-19/05.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il