אז זה הסרט שכבר יותר מחצי שנה גורף שבחים מכל עבר. מאז בכורתו בסאנדאנס בינואר, הוא הפך לפוצי-מוצי החדש. והנה הוא מגיע למסכים. וסביר להניח שהוא יהיה הלהיט הגדול החדש. בארה"ב הוא כבר להיט. וכן, אני כאן בתור זה שמשבית שמחות: לא, זה לא סרט רע בכלל. להיפך, זה סרט חמוד. בהחלט פוצי-מוצי. מסכים. אבל זה רחוק מלהיות הסטנדרט החדש שלפיו יעבדו. זה רחוק מלהיות קומדיה רומנטית קלאסית. רחוק מאוד משיאי הז'אנר הזה. משהו קטן, חמוד, אבל נשכח. וזהו.
אני חושב שבאיזשהו מקום, אחרי שבמשך שנים היו כאלו שכתבו מאמרים על מותה של הקומדיה הרומנטית (ואני עדיין אומר שהקומדיה הרומנטית הגדולה האחרונה שיצאה מהוליווד היתה "כשהארי פגש את סאלי". הסרט הזה חוגג עוד מעט 30), אחרי שהספידו את הז'אנר הזה, וכל מי שנוגע בו עושה דברים מגעילים, דוחים, גסים, או סתם לא מוצלחים, ההתלהבות הגדולה מ"חולי אהבה" היא בגלל שהוא לא מביך. שהוא באמת נחמד. לא דוחה. יש בו אפילו מידת אוטנתיות נוגעת ללב. הרי זה סיפור אמיתי, בכיכובו של האדם שכל זה באמת קרה לו. זה עובר.
אבל יש כאן לא מעט דברים שלא עובדים. למשל, בניית מערכת היחסים. שם הסרט במקור הוא The Big Sick, כלומר, המחלה הגדולה. כל מה שקורה לפני שהיא מגיעה לבית החולים לא מספיק מפותח. זואי קאזאן באמת חמודה, אבל אין מספיק אהבה באויר עד שקורה מה שקורה. במהלך כל המערכה הראשונה של הסרט אני יושב וחושב: זה הכל? זאת הקומדיה הרומנטית הגדולה של השנה? אין כאן כל כך הרבה רומנטיקה. אין מספיק קשר כדי לבסס צער, רגש, אהבה. אבל מסתבר שהשם המקורי של הסרט יותר נכון. כי רוב הסרט מתרחש במהלך אותה מחלה שפוקדת את הנערה. ואז זה בכלל הגבר והוריה. הגבר ומשפחתו. הגבר וסביבתו.
אז הגבר ו להמשיך לקרוא 
איתן 