סיפורן של כמה דמויות המנסות, כנגד כל הסיכויים והקשיים, לקיים מועדון גלישה בעיר עזה. נשמע כמו אחלה רעיון לסרט. אבל הסרט הזה נשאר ברמת הרעיון.
כי אלו קשיים יש בעזה? הפסקות חשמל תכופות, הפצצות מזדמנות, בעיות באספקת מים, קשיים במעבר למדינות אחרות, ועוד כהנה וכהנה. את כל אלו אנחנו יודעים מהחדשות. אני באתי לסרט הזה כדי ל להמשיך לקרוא ←
אני יכול למנות כמה וכמה ועוד כמה חסרונות שיש בסרט הזה. אבל בשורה התחתונה, איכשהו, מדובר בסרט יפהפה לטעמי, גם אם לא שלם.
כי מצד אחד, יש כאן כמה דילוגים שרירותיים בתסריט. למשל, כבר בהתחלת הסרט, הם מחליפים ביניהם כמה משפטים, והופ, הם כבר מתנשקים. ובעצם, גם את הנשיקה לא רואים, אלא פייד יורד לשחור על התחלת הנשיקה. על בסיס האהבה הגדולה הזו, שלא זכינו לראות מתפתחת ולא מתממשת, על בסיס זה יבנה כל הסרט. ומצד שני, יש משהו בעל טעם בבחירה הזו של הבמאי. משהו שנמנע מסנסציוניות, או מאובר דרמטיות. אופיר ראול גרייצר מתגלה כבמאי ששולט בצורה מיטבית בקצב האיטי והמדוד של הסרט. יותר מכך, גרייצר עושה עבודת בימוי מרשימה, וקובע לסרט טון שקט, לא מתלהם, בוגר ושקול, של אנשים שמתמודדים עם אבל ע"י הפנמת הכאב במקום החצנתו ההיסטרית.
כי אלו קשיים יש בעזה? הפסקות חשמל תכופות, הפצצות מזדמנות, בעיות באספקת מים, קשיים במעבר למדינות אחרות, ועוד כהנה וכהנה. את כל אלו אנחנו יודעים מהחדשות. אני באתי לסרט הזה כדי ל להמשיך לקרוא 
מצד אחד, אני יכול לומר ש להמשיך לקרוא 
איתן 