שמונה ימים עברו מאז פרסמתי כאן את המקבץ הראשון, וכבר התפרסמו שמות של עשרה סרטים נוספים שהצטרפו למרוץ לאוסקר בקטגוריית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר. ביחד עם הסרטים מהמקבץ הקודם, יש כבר עשרים סרטים בתחרות. אלו הם הסרטים שהצטרפו לרשימה בימים האחרונים (כרגיל, הלינק בשם הסרט מוביל לטריילר הרלוונטי):
טאיוואן: בעלי, רוח הרפאים (關於我和鬼變成家人的那件事) – ווי-האו צ'נג
בחיי שאני לא מבין את התקציר של הסרט הזה. או שמדובר במשהו גאוני, או שמדובר בשטויות יוצאות דופן. נדמה לי שזה הולך ככה: יש שוטר. במהלך איסוף ראיות הוא נוגע במעטפה מסוימת שהייתה שייכת לבחור שמת בתאונה. הבחור הזה היה בתהליך של הצעת נישואים לבן הזוג שלו, אבל הוא לא הספיק. הסבתא של המנוח לא מוכנה לשחרר את רוח הנפטר לפני שהוא מתחתן, אז היא מציעה חתונת רפאים בין השוטר לבין המנוח. אבל השוטר לא רוצה, כי: מה פתאום, להתחתן עם רוח? וגם: מה פתאום, אני בכלל סטרייט. אז כדי להשתחרר מהבעיה, הוא חייב לתת לרוח להצטרף אליו לחקירותיו, כדי, בין היתר, למצוא את זה שאחראי למוות הזה.
קומדיית אקשן שנדמית לי פשוט מטופשת מדי, ועל כל מקרה, לא משהו בשביל טקסי פרסים. אבל זה מה שטאיוואן שולחת לאוסקר. נו, שוין.
טוניס: ארבע בנותיה של אולפה (Les filles d'Olfa) – חאותר בן הניה
הסרט שטוניס שולחת לאוסקר מסקרן אותי במיוחד. כבר ראיתי סרטים על הנושא הזה, אבל לא ככה: לאולפה יש ארבע בנות בוגרות. אולפה גרושה, ויש לה גם רקע של אבא מתעלל, אבל יש לה בעיה יותר גדולה: שתיים מתוך ארבע בנותיה עזבו את טוניס, ונסעו לסוריה כדי להצטרף למלחמת הקודש הג'יהאדיסטית של דעא"ש. אולפה ושתי הבנות שנשארו מאחור מנסות להבין איך ולמה זה קרה.
אז מגיעה חאותר בן הניה, הבמאית של הסרט הזה, ועושה ניסיון קולנועי / סוציולוגי: היא מביאה שתי שחקניות לתפקיד שתי הבנות שנסעו, ומבקשת משתי האחיות שנשארו מאחור לשחזר סצנות מהעבר כדי לנסות להבין איפה ואיך התרחש התהליך שבסופו עשו שתי האחיות מעשה כל כך קיצוני.
"ארבע בנותיה של אולפה" הוא מיקס דוקו ומבוים, מעין יצור היברידי שמאוד מעניין לראות אם הוא מצליח למצוא תשובות, או לפחות לתת נחמה לאלו שנשארו מאחור. מה שבטוח, אני מאוד מסוקרן מהסרט הזה.
בוליביה: האורח (El Visitante) – מרטין בולוק
בוליביה שולחת לאוסקר דרמה מסקרנת על גבר שנלחם מלחמה נגד כוחות שאולי חזקים ממנו. נגד החברה, נגד סטיגמה, ונגד ממסד. במרכז הסרט – גבר שהשתחרר מהכלא. יש לו ילדה שהורי הבת זוג לשעבר גידלו בזמן שהוא היה בפנים, ועכשיו הוא מבקש להחזיר את ביתו האהובה לחזקתו. הסבא והסבתא כמובן שלא מאושרים מהאיש הזה שפתאום חוזר, מה גם שיש להם קשרים עמוקים בקהילת האוונגליסטים שבה הם מגדלים את הילדה. גיבור הסרט מצטרף אל הקהילה הזאת בינתיים כדי שיוכל לראות את הבת שלו, אבל הוא כל הזמן זומם כיצד להחזיר את הבת שלו אליו, כמו גם איך לשחרר אותה ממלתעות האמונה הזאת שנכפית עליה.
בוסניה הרצגובינה: מסע (Ekskurzija) – אונה ג'ונג'אק
(לא מצאתי טריילר ברשת)
בוסניה שולחת לאוסקר סרט שאולי, על פניו, הוא לא סרט לפרסים, אבל הוא כן סרט שמסקרן אותי, כי סרטים על בני נוער שמנווטים את חייהם בעולם שבו הם עדיין חסרי ניסיון הם בדרך כלל סרטים עמוסי אמוציות, לפעמים עם הומור, ויש בהם אפילו, לפעמים, שיעור לחיים. בסרט הזה יש גם את הזווית הנשית לעניין, וזאת תוספת חשובה. אז הסיפור כאן הוא: נערה בבית הספר משתתפת במשחק עם חברות מסוג "אמת או חובה". כשהבקבוק מצביע עליה, היא מספרת את "האמת" שלה: היא כבר עשתה סקס עם מישהו. אם זה כי היא רוצה להיות מקובלת, או כל סיבה אחרת, השקר הזה מגלגל כדור שלג של שמועות, האשמות, ודרמות שונות בין החברות, המורים, ההורים, וכל מי שסובב את עולמה של הנערה. זה התחיל בשקר אחד קטן, ומגיע ל…מעניין אותי באמת לראות לאן זה מגיע.
אוסטרליה: שיידה (Shayda) – נורה ניאסארי
אוסטרליה שולחת לאוסקר סרט מסקרן במיוחד: ברובד הכי בסיסי, מדובר על אישה שנמלטת אל מקלט לנשים מוכות מאימת בעלה. האישה לוקחת איתה את ביתה בת ה-6, תוך חשש כבד ממהלכי האב בבית המשפט בעניין האפוטרופסות על הילדה, כמו גם, כמובן, פחד מנחת זרועו.
רובד נוסף לסיפור הזה: האישה היא מהגרת אירנית באוסטרליה. בעלה לומד רפואה מתוך כוונה לסיים את הלימודים ולחזור לאירן כדוקטור עם מקצוע. היא בורחת ממנו אל מקלט לנשים מוכות בתרבות אחרת.
הרובד החיצוני: זהר אמיר אברהימי ממשיכה לסקרן. האישה מהתפקיד הראשי המרשים מאוד מ"עכביש קדוש" משחקת כאן בתפקיד הראשי. לקייט בלאנשט יש כאן קרדיט של מפיקה, והסרט הזה כבר זכה בפרס הקהל בפסטיבל סאנדאנס. נשמע כמו פרויקט מאוד מסקרן.
הולנד: חלומות מתוקים (Sweet Dreams) – אנה סנדיג'ארביץ'
לפני כמה שנים ראיתי סרט שנקרא "קח אותי למקום נחמד". הרגשתי שמדובר בעיקר ביצירה בוסרית, עם רגעים מוצלחים, אבל עם חוסר כיוון. הסרט השני של אותה במאית של "קח אותי למקום נחמד" הוא הבחירה ההולנדית לאוסקר השנה. הטריילר מציג פסיכוזה מסקרנת, ונדמה לי שהפעם גם סוג של התמקדות במטרה. הסיפור מתרחש בשנות השליטה ההולנדית באינדונזיה. גבר הולנדי עשיר, בעל מפעל לסוכר באינדונזיה, עובר מהעולם במפתיע. משנפתחת הצוואה, מגלה הבן (ואשתו ההרה) שחלק מהירושה נמסר לעוזרת הבית האינדונזית, שמתברר שהייתה גם הפילגש שלו. מאבק הירושה מתחיל, ולפי הטריילר הוא אמור להיות מדמם במיוחד. נראה סרט מסקרן.
קרואטיה: עקבות (Tragovi) – דובראבקה טוריץ'
מה את עושה? – אני כותבת ספר. – כן? ומי יקרא אותו?
זוהי בדיוק ההתרשמות שלי מכל מה שאני קורא על הבחירה הקרואטית לאוסקר. מדובר בסרט שיקום וייפול על אפיון הדמות הראשית. על הנייר, זה באמת נראה לא מאוד מעניין, ואפילו הרבה יותר מדי נסמך על סימבוליות שקופה: גיבורת הסרט היא אישה בודדה שחיה עם אביה, ואף סובלת ממחלת עור שמכריחה אותה להשתמש בהרבה קרמים כדי להסתיר את הכתמים. היא עוסקת בתחקיר לקראת ספר חדש שהיא כותבת על מנהגי קבורה.
ואז אבא שלה מת, והיא צריכה למצוא דרך לחיות דרך הכאב, ואולי לראשונה למצוא אור בחייה. רק אם הסרט ידע לתת ספציפיקציה לדמות הראשית, לכאב שלה, ולא להסתמך על סימבוליות – רק אז היצירה הזאת תוכל להיות סרט שבאמת יזיז משהו רגשי אצלי. במבט מהצד, אני בספק אם זה קורה.
ליטא: לאט (Slow) – מריה קאבתרדזה
ליטא שולחת לאוסקר סרט שעל פניו נדמה רומנטי מאין כמוהו, ויש בו גם שאלה קריטית: מה המקום של יחסים פיסיים (יחסי מין בעיקר, אבל גם כל מה שנלווה לחיבה פיסית: ליטופים, נשיקות, וכיוב') בתוך מערכת יחסים אוהבת?
הנה סיפור על מורה לריקוד (ריקוד זה ביטוי פיסי של הגוף. הסרט הזה מסתכן בסימבוליות יתר). יום אחד מגיע לשיעור מתרגם לשפת הסימנים כדי לעזור לאחת התלמידות. המשיכה בין המורה והמתרגם מיידית, ומתחיל קשר רומנטי. אבל כשהם מגיעים למיטה הוא אומר לה: אני א-מיני. מה זה בכלל אומר? איך מנווטים את החיים עם אדם כזה? האם ניתן לוותר על סקס בתוך מערכת יחסים אוהבת? שאלות מעניינות שנדמה לי שזוכות כאן לדיון רציני בתוך סיפור של שני אנשים שמנסים לנווט את החיים שלהם בתוך מערבולת רגשית שזקוקה או לא גם לביטוי פיסי. כל עוד הסרט הזה יימנע מנפילה לסימבוליות, נדמה לי שיש כאן סרט מסקרן.
בולגריה: השיעור של בלאגה (Уроците на Блага) – סטפן קומנדארב
יש בטריילר רגע אחד בו ילדה מסתכלת על גיבורת הסרט, ומחייכת. מה שגורם לי לחשוב: אולי בכל זאת יש טוב בעולם.
בלאגה היא אישה בת 70. מורה בגמלאות. היא נופלת קורבן למתיחה טלפונית ומפסידה סכום כסף גדול, שהיא כמובן זקוקה לו. היא, כמובן, לא מקבלת הרבה עזרה מהמשטרה, אז היא עושה את הדבר היחיד שהיא יכולה לעשות – להתחיל לרמות אנשים בעצמה כדי להשיג את הכסף הדרוש.
סטפן קומנדארב הוא במאי ותיק ומיומן ("העולם גדול, והישועה מעבר לפינה"), ומכל מה שקראתי על הסרט, כמו גם מצפייה בטריילר, נדמה שיש פה סרט קטן ומדויק מאוד שכנראה יהיה מאוד אפקטיבי.
יפן: ימים מושלמים (Perfect Days) – וים ונדרס
בשנה שבה גדול במאי יפן המודרנית, הירוקאזו קורה-אדה, מוציא סרט חדש, וגם למאסטר הייאו מיאזאקי יש סרט חדש, יפן שולחת לאוסקר דווקא סרט של במאי גרמני. את הסרטים של קורה-אדה ושל מיאזאקי לא ראיתי, אבל את "ימים מושלמים" דווקא כן ראיתי, ולטעמי זהו אחד הסרטים הכי יפים שראיתי השנה, רק שאני לא בטוח שזה סרט לאוסקרים, מכיוון שהוא שייך לסוג הסרטים ש"לא קורה בהם כלום". רק תיאור שגרת חייו של עובד ניקיון בשירות עיריית טוקיו. הוא מנקה את השירותים הציבוריים בפארקים העירוניים, וכל מיני אפיזודות קטנות בחייו ממלאות את הסרט (ילד שהלך לאיבוד, למשל), אבל אין ממש סיפור, אלא רק מעקב אחרי שגרת חייו. יש גם אחיינית שמגיעה לבקר, ויש הרבה חום אנושי ואהבה בסרט הזה, כמו גם תשומת לב לדברים הקטנים שממלאים את חיינו האפורים, ובעיקר, אמנות מסוגים שונים: מוסיקה, צילום, ספרות. סרט יפהפה של במאי ותיק.
איתן 