ואני חושב שהבסיס לכל זה הוא פחד אמיתי שיש לאבי נשר כאדם, כבמאי קולנוע. בכותרות הסרט כתוב שהוא מבוסס על מקרה אמיתי (של מישהו אחר), אבל להרגשתי, ב"גן הקופים" רואה נשר בעיקר את עצמו. הרי נשר, שחווה עליות וירידות לא מעטות בחייו ובקריירה שלו, כבר קרוב לעשרים שנה חווה רק עליות (כבמאי קולנוע). מאז "סוף העולם שמאלה" (2004), כל סרטיו הם הצלחות קופתיות. כולם. הקהל הישראלי בולע את סרטיו בשקיקה. הרבה אהבה מורעפת על נשר. אפילו הסרט הבומבסטי שעשה בזמן הקורונה זכה להצלחה מרשימה בתנאי שוק לא פשוטים. אבל נשר, אני מניח, מסתכל ימינה ושמאלה, ורואה במאים ישראלים אהובים אחרים שלא מצליחים לשחזר את ההצלחות הקודמות. סרטו האחרון (והנהדר) של שמי זרחין לא הצליח. איתן פוקס כבר לא הימור קופתי בטוח. ערן ריקליס היה סוס עבודה שהביא המון סרטים והצלחות ("הכלה הסורית", "זוהר"), והוא נעלם מהרדאר (במקרה יצא לי לפגוש את ריקליס לפני כמה חודשים. הוא הבטיח לי שהוא עובד על משהו חדש).
איתן 