בסינמטק תל אביב יוקרן החל מהיום, ובמהלך החודש בסוג של הפצה מצומצמת "מוריס". אחת החוויות הקשות שהיו לי באולם קולנוע השנה. 82 דקות שכמעט בלתי אפשרי לצלוח.
כי מדובר בסוג של טעות. כל היצירה הזאת היא טעות.
נסיון לבדוק את החוויה האורבנית כמקור השראה לאמנות. שירה. ספרות. מוסיקה. הדרך בה האדם חווה את האוטובוסים, הבניינים הגבוהים, הקפה, הסיגריות, האלכוהול, הנשים, הגברים. הכל מקבל צורה של מילים. משפטים.
אבל כל זה לא שווה כלום.
לא שווה דבר. אם אין אדם שחווה אותם. גבר. אישה.
ואין.כל היצירה התמוהה הזאת שנקראת "מוריס" מנסה להסביר במילים מאוד גבוהות את החיים, אבל אין כאן אנשים שחיים את החיים האלו. אף אחד לא מדבר ככה. לא מתנהג ככה. כל סצינה נראית כאן כמו חזרה תיאטרלית לאיזשהו מחזה לא ברור. משהו מלאכותי מאוד.
מרוב רצון לדבר על האמנות, היצירה הזאת מאבדת את הקשר עם האנשים שיוצרים את האמנות, עם האנשים שחווים את האמנות. הרי שירים, מוסיקה, קולנוע – כל זה אין לו ערך אם הם לא משקפים מצב אנושי. וכאן, ביצירה ההזויה הזאת, עמוסת המוסיקה שמנסה להסביר כל הזמן במקום לתת למה שקורה להוליך אותי (ולא קורה כאן כלום. בחיי שאני לא יודע אפילו לתקצר את ה"מוריס" הזה), אין כאן אנשים. רק מישהו בצורת גבר ועוד מישהי בצורת אשה מדקלמים משהו שאמור להיות שירה שמנסה להסביר את החיים, רק שאף אחד כאן לא חי. רק איתן סנה, בתפקיד משנה, מנסה להכניס קצת רגש, טיפה, ממש טיפה, הבנה אנושית של מה שהולך כאן, אבל גם הוא לא יכול להציל את היצירה המתנשאת הזאת, שמנסה להסביר את החיים, בלי שיש בה חיים (בחיי שהסצינה היחידה בסרט הדברני הזה שעשתה לי משהו היא הסצינה שבה לא מדברים בכלל, אלא רק מקשיבים לשני שירים במלואם. הופעת רוק של להקה שאם היתה ממלאת את כל הסרט הוא היה יותר מעניין מאשר להקשיב לגיבובי המילים הפלספנים האלו).
ובסוף, האהבה היא המטרה. לא האמנות. אבל אין כאן אנשים שיאהבו, אז מה זה משנה. 82 דקות מתישות, מלאות בחשיבות עצמית, חסרות הומור או מודעות עצמית לחלוטין. מיותר.
כל היצירה התמוהה הזאת שנקראת "מוריס" מנסה להסביר במילים מאוד גבוהות את החיים, אבל אין כאן אנשים שחיים את החיים האלו. אף אחד לא מדבר ככה. לא מתנהג ככה. כל סצינה נראית כאן כמו חזרה תיאטרלית לאיזשהו מחזה לא ברור. משהו מלאכותי מאוד.
איתן 