אמסטרדם: הביקורת

(שם הסרט במקור: Amsterdam)

דיויד או. ראסל. לפני כעשור הבמאי הזה היה בתנופה יצירתית שהפכה אותו לאחד השמות החמים ביותר בהוליווד. סרטים מצליחים בקופות, ביקורות אוהדות, ואפילו אוסקרים. סרט אחרי סרט. עד "ג'וי". סרט שאני דווקא חיבבתי, אבל זה היה גם הסרט שעצר את התנופה. ואו. ראסל נעלם. אני לא כל כך יודע למה הוא נעלם, אבל אם לשפוט מ"אמסטרדם", אני חושב שאני יודע למה הוא חזר.

בתחילת הסרט מופיעה כיתובית: רוב הדברים שתראו בסרט אכן קרו. לקראת סוף הסרט נאמרות המילים: ההיסטוריה חוזרת על עצמה. ואכן, הסיפור הזה, על קבוצות פשיסטיות שמבקשות לתפוס את השלטון בארצות הברית של אמריקה, להפוך את הדמוקרטיה הגדולה בעולם לדיקטטורה רק כדי לספק תאוות שלטון (וכסף) של קומץ, זה (כנראה) אכן קרה בשנות ה- 30 של המאה העשרים בארה"ב, וזה קרה שוב, ממש לא מזמן, ב-6 בינואר 2021 באותה ארצות הברית (ולמעשה, זה נמשך כבר כמה שנים תחת חסותו של נשיא, עכשיו כבר לשעבר. באותה ארצות הברית).

אז דיויד או ראסל יצא לעשות סרט על סיפור ש(כנראה) התרחש לפני כ-90 שנה (בסוף הסרט, על רקע כותרות הסיום, רוברט דה נירו נראה משחזר נאום של מישהו מפעם), ויש לו קשר לא כל כך רופף למה שקורה היום. הבעיה היא שאיכשהו אף אחד לא אוהב את הסרט הזה. הביקורות מכסחות חופשי. הלכתי לראות הכצעקתה. והאמת היא שלמרות שהפגמים אכן נראים מאוד בבירור, זה דווקא סרט חביב.אני מניח שדיויד או. ראסל רצה לעשות סוג של "הדיקטטור הגדול" (של צ'פלין). סוג של קומדיה מטורפת שתספר סיפור משוגע, הגזמה פראית של מצב קיים. מאוד קיים. ואכן, כבר ברגעים הראשונים של הסרט הבנתי שאין כאן שום דרך להתייחס ברצינות לשום דבר שקורה כאן. כל דרמה, כל רגע שאמור לרגש אותי – הכול נזרק מהחלון. כריסטיאן בייל מתמסר לחלוטין לחזון של או. ראסל, נושם אחרת, הולך אחרת, מדבר אחרת, מבין שהוא בקומדיה לא ריאליסטית. כל שאר השחקנים מ