פסטיבל חיפה 2022: הכי גרועים

(שם הסרט במקור: Les Pires)

על סרט כזה נהוג להגיד: הרעיון יותר טוב מהביצוע.

הרעיון הוא לבדוק את המבדיל והמחבר בין מציאות ודמיון בקולנוע. לביים סרט שמספר על החיים של בני נוער משכונות מצוקה, וללהק לתפקידים הראשיים בני נוער משכונות מצוקה. כאלו שהם לא שחקנים בהכשרתם, אבל הם כן מכירים את הדמויות שכתובות בתסריט, כי הן מאוד קרובות למה שהם ומי שהם ביום יום.זה הרעיון. הבעיה היא שהסרט לא מספיק מספר על ה

פסטיבל חיפה 2022: העיוור שלא רצה לראות טיטניק

(שם הסרט במקור: Sokea mies joka ei halunnut nähdä Titanicia)

זה לא הסרט הכי טוב שראיתי בזמן האחרון, אבל זאת כן החוויה הכי יוצאת דופן שהיתה לי בקולנוע כבר הרבה מאוד זמן.

כי בחלק גדול מהזמן אני לא הבנתי מה אני רואה.

במרכז הסרט הזה מפינלנד עומד גבר עיוור. ונכה. הסרט נראה כמו סרט דוקומנטרי לכל דבר. שיטת הצילום דורשת סבלנות, אבל היא ממרכזת את תשומת הלב שלי לגיבור הסרט ולדרך שבה הוא חווה את העולם. הצילום (לאורך כמעט כל הסרט) מצלם את הראש של הגיבור. בקלוז אפ, או מאחור, או מהצד. בחלק לא קטן מהזמן יש איבוד פוקוס. זה סרט קולנוע, שהוא ממד ויזואלי, אבל הוא מצליח להעביר לי את החוויה של אדם מוגבל מאוד בתנועה, אדם שגם לא רואה.

בסבלנות הסרט מתרכז בשגרת חייו של אדם כזה, שיחות הטלפון שלו, בעיקר עם אחת שהיא אופציה רומנטית, בדרך החשיבה הקצת חצופה של הגבר, אבל "חצופה" במובן של "חוצפה", כלומר, שובב ומקורי, אבל לא ממש מזיק. לכן גם קל מאוד להתחבר לדמות הזאת, לצחוק איתה מההתחכמויות שלו סביב סרטים ומוסיקה, ולהתרגש כשקורים דברים יותר עצובים.כאן נכנס אלמנט מוסרי שגרם לי אי נוחות. כאמור, הסרט נראה לי דוקומנטרי לגמרי. כבר בחלק הראשון של הסרט יש רגע בו גיבור הסרט נ

פסטיבל חיפה 2022: יותר מתמיד

(שם הסרט במקור: Plus Que Jamais)

יצא להיות השנה פעמיים בחופשה בנורבגיה, אז כשראיתי שבפסטיבל חיפה יוקרן סרט על אישה שנוסעת לנורבגיה, זה דיבר אלי. בנוסף, על כיסא הבמאית יושבת אמילי עאטף, שמאוד אהבתי את הסרט הקודם שלה ("3 ימים בקיברון", סרט על הריאיון העיתונאי האחרון בחייה של רומי שניידר). עאטף גם ביימה כמה פרקים בעונה האחרונה של "להרוג את איב", ובעיקר את היפים ביותר שבהם. ובנוסף, השחקנית הראשית בסרט היא ויקי קריפס, שהתגלתה לעולם ב"חוטים נסתרים" של פול תומס אנדרסון, ומאז, בהיותה לוקסמבורגית שמדברת כמה שפות, קריפס נמצאת בפריחה מקצועית מרשימה, בין היתר כי היא יכולה לשחק בכמה שפות.

ואחרי כל זה, אכן מדובר בסרט יפה, אבל לא כזה סוחף כמו שחשבתי שיהיה.מדובר בסיפורה של אישה הנוטה למות. זה, פחות או יותר, הכול. איך ניתן להעביר את החוויה של אדם שכזה? הרי כולם (כל הבריאים, אני מתכוון) אומרים כל הזמן: איזו אמיצה את. כל הכבוד לך שאת לא מאבדת תקווה. וכל השיט הזה. הרי היא מרגישה רע. רוב הזמן. ובנוסף לכל החוויה הפיסית המאוד לא נעימה שקשורה למחלה הסופנית, יש גם את מצבי הרוח המשתנים, העוברים מתקווה לייאוש, משמחה לעלבון לעצב.

ואת כל זה מעבירה ויקי קריפס בצורה מעוררת השתאות. כלי העבודה של כל שחקן ושחקנית הוא הגוף שלו/ה. וקריפס נדרשת כאן לתפקיד מאוד פיסי, הדורש ממנה להשתעל, ולכאוב, ולסבול מנשימה כבדה, אבל גם לשמוח, ולרגוע, ולנשום נשימות ארוכות מול נופים נפלאים, ולאהוב את בן זוגה, ולצעוק על בן זוגה, ולעבור רכבת הרים רגשית ופיסית. ואת כל זה עושה קריפס בדיוק מופלא. היא מרכז הסרט בכל רגע ורגע, והיא אדירה, מעבירה אותי