משולש העצבות: הביקורת

(שם הסרט במקור: Triangle of Sadness)

גבר דוגמן: אני אגרום לך לאהוב אותי

            אישה דוגמנית: לא חושבת

גבר דוגמן: את תראי

          אישה דוגמנית: בשביל מה זה טוב? שנינו דוגמנים, שנינו יפים, שנינו עשירים, שנינו מצליחים, שנינו נמצאים ביחד כי זה עסק טוב. זה עובד יפה ברשתות החברתיות, וזה מגלגל את ההצלחה שלנו קדימה. אז בשביל מה אהבה?

גבר דוגמן: ובכל זאת, אני רוצה גם רגש עם זה. אני מתערב איתך שאת עוד תתאהבי בי

—

הדו שיח הזה, פחות או יותר, מתנהל בין שתי הדמויות הראשיות בסוף החלק הראשון של הסרט, והוא סוג של תירוץ למעבר לחלק השני, על היאכטה. אם אני צריך לנחש, רובן אוסטלונד, הבמאי, נמצא כאן בצד של האישה. בצד של האין-רגש. זה כבר סרט שלישי של אוסטלונד שאני רואה, ואני פשוט לא מצליח להתחבר לגל האהבה העולמי שעוטף את הבמאי השוודי הזה. שני פרסי דקל הזהב בקאן, מועמדות לאוסקר, והרבה אהבה ביקורתית, אבל אני נשאר מחוץ למסיבה. נדמה לי שאוסטלונד כל כך נהנה לשחק בקולנוע, כל כך נהנה לטוות את מעשיות המוסר שלו, עד שהוא שוכח שיש אנשים, בני אדם בשר ודם (ורגשות) המושפעים מכל פילוסופיות החברה האלו. או שהוא אולי אף פעם לא האמין בבני אדם. הדרמה היתה החלק החלש גם ב"כח עליון" וגם ב"ריבוע". כאן, ב"משולש העצבות", זה מגיע למצב קיצוני למדי.אני לא מדבר על האישה שכל אוצר המילים שלה בנוי מאותן שלוש מילים בגרמנית (ואני מודה שזה מצחיק אותי כל פעם מחדש). האישה הזאת היא Running Gag בסרט, וזה בסדר. אבל אין לי אפילו דמות אנושית אחת בסרט. הרי כבר בהתחלה יש ויכוח ארוך ומתיש בין גבר דוגמן לאישה דוגמנית בנושא: