ב-19 ביוני 2016 התקיימה הקרנת האקדמיה הראשונה של תחרות האופיר של השנה שעברה.
ב-19 ביוני 2016 ראיתי לראשונה את "אבינו". סרט נפלא לטעמי. סרט שבו מני יעיש בעט לי במוח בצורה עוצמתית, עד שראיתי את אותו סרט שוב פעמיים נוספות, ובסופה של אותה שנה בחרתי בסרט הזה כסרט השנה שלי. שנה לפני כן מאוד אהבתי את "המילים הטובות" ואת "באבא ג'ון". ב-2014 היה לנו את "גט" האדיר של משפחת אלקבץ, וגם את "יונה" של ניר ברגמן, שחרך לי את הנשמה, ואת "מיתה טובה" של שרון מימון וטל גרניט, סרט שמאזן בצורה נפלאה בין שחוק ובכי.
ר"ל: בכל שנה אני מוצא בקולנוע הישראלי פנינים של ממש. סרטים מצוינים בכל קנה מידה. והשנה? לא כל כך. בחודש וחצי האחרונים הלכתי לסינמטק תל אביב וצפיתי בכל הסרטים שעומדים לשיפוט האקדמיה הישראלית לקולנוע בתחרות האופיר לשנת 2017. יש ביניהם לא מעט סרטים יפים. לגמרי. אבל אף אחד מהם, אף אחד, הוא לא סרט מצוין ממש לטעמי. לא מצאתי סרט שבאמת הולך איתי הלאה.
כמו כל שנה, גם השנה האקדמיה, שכבר הבטיחה לשנות את התקנון, עדיין עובדת על השיטה הישנה (עם הבטחה לשנות, אולי, אם אף אחד לא יתנגד יותר מדי, בשנה הבאה). בינתיים, גם השנה, זו תחרות בין סרטים אלמונים למדי לקהל הרחב. 31 סרטים משתתפים במירוץ לפרס האופיר. רק 10 מהם הופצו מסחרית (מתוך העשרה, שניים הופצו בהפצה סינמטקית מצומצמת בלבד, ועוד אחד, "מבצע ביצה", סרט ילדים בינוני של אלון גור-אריה, יופץ ממש בקרוב. כלומר, רק 7 סרטים באמת הופצו לקהל הרחב). עוד 14 סרטים הוקרנו בהקרנות פסטיבליות כאלו ואחרות (מתוך ה-14, 3 יוקרנו בקרוב בפסטיבל ונציה, כלומר, הם עוד לא נחשפו בכלל). מה שמשאיר 7 סרטים שלא הוקרנו בשום מקום אחר מלבד הקרנות האקדמיה. במהלך החודש וחצי האחרונים היו חברי אקדמיה שפגשו אותי בהקרנות ושאלו למה אני לא כותב על הסרטים שאני רואה. הרי בשנים שעברו כתבתי על הסרטים תוך כדי המירוץ, וחיפשתי בנרות הקרנות פסטיבליות ואחרות כדי שאוכל לתרץ פרסום פוסט. השנה לא הרגשתי שום צורך שכזה. היו סרטים שראיתי ואהבתי, היו סרטים אחרים שלא אהבתי, אבל לא רציתי להיכנס למריבה חסרת צידוק אמיתי על סרט מסוים שלא אהבתי, כי לא הרגשתי טעם. על הסרטים שהוקרנו בפסטיבל ירושלים כתבתי כאן, ועל השאר תוכלו לקרוא כאן כשהם יוקרנו בפסטיבלים או כשיופצו לקהל הרחב (וזה יכול לקרות גם בעוד שנה, או בכלל לא).
אז לפני שאני אשחק כאן את המשחק הרגיל שלי, משחק ה"אם הייתי חבר אקדמיה הייתי מצביע ל…", אכתוב כמה מילים בכל זאת על הסרטים שהרשימו אותי, כי אף אחד אחר לא כתב עליהם בשום מקום, כי הם לא הוקרנו בשום מקום:
אמנם אף סרט לא היה סרט בלתי נשכח עבורי, אבל היה אחד שחלקים ממנו הם באמת מעולים. "פוקסטרוט" של שמוליק מעוז הוא סרט בעייתי מבחינתי. בעייתי, כי הוא מחולק באופן ברור ל-3 חלקים. החלק הראשון הוא קולנוע אדיר בכל קנה מידה, מרגש בצורה יוצאת דופן, פוער אישונים ברמה בלתי נתפסת. הבעיה היא שהחלק השני פחות טוב מהראשון, והשלישי פחות טוב מהשני.
והיה גם את "המועדון לספרות יפה של גברת ינקלובה". סרט מאוד יוצא דופן. אגדת עם למבוגרים. סרט מקורי, נהדר, חכם, ומרתק. לא הכל עובד בו, אבל מה שכן, משאיר אותי מריע לחשיבה יוצאת הדופן של הסרט המיוחד הזה.
אבל הסרט שהכי אהבתי השנה מבין אלו שבמירוץ הוא "געגוע" של שבי גביזון. הבמאי הזה חוזר אחרי העדרות ארוכה, והוא מביא איתו את עולמו המוכר והאהוב, אבל מנקודת מבט בוגרת יותר. כתבתי עליו כאן, כשהוקרן בפסטיבל ירושלים.
היה בהקרנות האקדמיה גם סרט שנקרא "דרייבר" של יהונתן אינדורסקי. בשיחותי עם חברי אקדמיה שונים הבנתי שהם לא כל כך אוהבים אותו, אבל אני מצאתי בו הרבה עניין ומחשבה. אני חושב שאינדורסקי הצליח לדלג מעל המשוכה הלכאורה בעייתית שבבסיס הסרט, וכן לראות את הצד הרגשי והאוהב של האדם שבמרכז הסיפור, הדרייבר שמלמד את מוכי הגורל את אמנות השנור. זאת הצורה הצינית להסתכל על הסרט, אבל אינדורסקי הצליח להסתכל בצורה אמפטית על האיש הזה, ולחלץ מהסיפור שלו תובנות על אמנות ועל החיים בצד הפחות מואר בצל האמנות שאנחנו יוצרים. ויש בסרט הזה גם שחקנית בת 8. נהדרת ומקסימה. הלוואי שתהיה מועמדת.
ועוד קצת, בקצרה:
"אווה" – בתור דרמה משפחתית הסרט הזה דווקא אפקטיבי למדי, אבל עם כניסת אלמנט השואה לסיפור, הדרמה מתפרקת בידיים. אבל אבי קושניר אדיר בתפקיד הראשי.
"הלומים" – סרט בעייתי על תופעת הלומי הקרב. הרגעים הכי יפים בסרט הזה מגיעים באדיבות שחקנית אחת כמעט אלמונית שעושה תפקיד מצוין בסרט בינוני. קוראים לה אדווה בולה.
"הבן דוד" – הסרט החדש של צחי גראד שיוקרן בקרוב בפסטיבל ונציה לא מבויים טוב לטעמי, אבל יש לו תסריט מרתק, וצחי גראד עצמו תמיד משחק טוב. ויש לו גם תמיכה לא רעה בתפקידי משנה.
משיחות שלי עם חברי אקדמיה, הבנתי שמקומו של "פיגומים" מובטח בחמישיה. אני חושב שזה סרט מרשים, אבל לא עד כדי כך שיזכה למועמדות (כתבתי עליו כאן). גם "לא פה לא שם" סחף את חברי האקדמיה בהקרנות שהיו לו. אני מבין את זה לגמרי, ויש לסרט הזה גרוב מדליק, אבל גם כאן, לטעמי הסרט הזה לא מספיק טוב (כתבתי עליו כאן). במקרה של "לא פה לא שם", יכול להיות שחברי האקדמיה חושבים על האקדמיה האמריקאית. הסרט הזה עשה סיבוב יפה בחו"ל, ויש לו נקודה אקזוטית (בואו תראו את החיים של ערביות בתל אביב!), אבל התסריט עצמו לא מספיק טוב, והסרט לטעמי צולל בחלק השני שלו, מה גם שאי אפשר לחזות מה האקדמיה האמריקאית תאהב. גם אלמודובר לא היה מועמד בשנה שעברה, ועוד עם סרט יפהפה ("חולייטה"), אז אין טעם אפילו לנסות. וזה בכלל לא קשור לשאלה מהו הסרט היפה ביותר לטעמי.
אז עכשיו אני מתחיל לשחק:
זאת החמישייה הנבחרת שלי (לטעמי האישי בלבד, כמובן) למועמדות לפרס הסרט הטוב ביותר (לפי סדר הא-ב): להמשיך לקרוא ←
איתן 