היום ה-31 בדצמבר. הגיע הזמן. הנה, גם אני מסכם. האמת היא שהסיכום הזה כתוב כבר כשבוע, אבל רציתי עדיין לראות את הסרטים האחרונים שיוצאים בשנת 2016: "הכחשה", ו"הנוסעים". לראות אם יש עוד סרט אחד להכניס לסיכום הכללי שלי. אבל שניהם אכזבו (ויש גם את "אנשים שהם לא אני", שראיתי כבר קודם. בניגוד לדעת המבקרים הכללית, בעיניי מדובר בסרט נורא).
הסיכום שלי הוא סיכום אחד פשוט. כזה שמנסה לתמצת את הרגשתי הכללית לגבי השנה האחרונה, ובאופן יותר ספיציפי, לגבי הסרטים שהכי אהבתי השנה. ומסתבר שהשנה, נדמה לי, היתה שנה טובה מאוד. ראיתי לא מעט סרטים. מתוך 243 הסרטים שהופצו השנה בישראל ראיתי 117, ומבין הסרטים שלא הופצו…גם מהם ראיתי לא מעט. את תחילת השנה ביליתי בברלין בכלל, ובפסטיבל ברלין בפרט (היה כיף. הרבה פחות קר ממה שציפיתי), ואח"כ באו הפסטיבלים הרגילים – דוקאביב, ירושלים, וחיפה. בכל אחד מהפסטיבלים האלו ראיתי כמה סרטים מצוינים, כאלו שנשארו איתי הרבה אחרי. רובם לא הופצו לקהל הרחב, אבל אני עדיין זוכר אותם, מרגיש אותם, אז אני אנסה להזכיר את אלו שהכי אהבתי כאן, כדי שתנסו לחפש אותם, ואולי להתרגש כמוני.
אבל אני אתחיל מהסרטים שכן הופצו. והיתה כאן שנה עם לא מעט סרטים טובים מאוד, מרגשים מאוד, כאלו שלקחו אותי למסע רגשי יוצא דופן, או אפילו לא יוצא דופן, אבל כאלו שפשוט עשויים טוב מאוד, של במאים ובמאיות בשיא יכולתם. כרגיל, שתי רשימות מרכיבות את סיכום השנה שלי: עשרת הסרטים שהכי אהבתי, והיו גם נחלת הכלל בהפצה מסחרית רחבה; ואחריה, רשימת עשרת הסרטים שהייתי בן מזל לתפוס אותם בפסטיבלים או בהקרנות סינמטקיות כאלו ואחרות, כי הם לא הופצו.
מבין אלו שהופצו, אהבתי את "האיש שנולד מחדש", שהחוויה הקולנועית שהוא מציע היא מצד אחד קצת מרגיזה, כי נדמה לי לפעמים שאיניאריטו עושה סרטים שבאים להראות את חדשנותו הקולנועית, ופחות כדי לספר סיפור, לרגש אותי, וללמד אותי משהו על העולם, ומצד שני, החוויה הקולנועית של הסרט הזה היא כל כך מדהימה עד שקשה להתכחש אליה; "ספוטלייט", שהפתיע וזכה השנה באוסקר, היה סרט הרבה יותר פשוט, אבל חכם ומרתק, וכאדם שאכפת לו מפוליטיקה ומהחדשות, הסרט הזה מחזיר את האמונה בטוב שבאדם, וביכולת שלו להתגבר על מוסדות רבי עוצמה בעזרת נחישות ומסירות. היה השנה גם את "חדר", סרט שהוא לכאורה סוחט דמעות נצלני, אבל למעשה, בידיים של במאי חכם ומעניין (לני אברהמסון, שכאן בבלוג כתבתי על סרט מוקדם ומרגש שלו שנקרא "מה שריצ'רד עשה", וכבר אז יכולתי לראות שמדובר בבמאי עם עתיד. ואכן היה לו עתיד. ועדיין יש לו), הסרט הזה הפך לסיפור מרגש מאוד, וגם מרתק, על הדברים היומיומיים שנראים לנו טריוויאליים, אבל בכל דבר קטן שכזה יש ייחוד (וברי לארסון, שזכתה באוסקר על הסרט הזה, הגשימה את ההבטחה שנקשרה בשמה כשראיתי את "טווח קצר 12").
בהמשך השנה היה גם סרט צרפתי שנקרא "מסייה שוקולד", סרט שהיה הפתעה נעימה בשבילי, כי הטריילר לא היה מזמין, אבל מה שראיתי בתוך הסרט היה סיפור לא קונבנציונלי על גזענות, ועל הדרך לנצח אותה מבפנים (לא בעזרת טוב לב של אנשים לבנים חמים, אלא בעזרת כשרון ונחישות של הצד המופלה לרעה). ועומאר סי. שחקן גדול. ולקראת סוף השנה היה לנו גם את "היא" הצרפתי של פול ורהובן, עם איזבל הופר האדירה. סרט פסיכופטי על המזוכיזם כסוג של נורמליות.
ואלו הסרטים שהשארתי מחוץ לעשירייה הכי טובה שלי. אז הנה הרשימה של הסרטים שהכי אהבתי השנה, מבין אלו שהופצו בהפצה מסחרית בישראל של 2016:
10. פרינסס שואו – עידו הר (ישראל)
סיפור סינדרלה דמיוני אמיתי. אהבת אמת חוצת אוקינוסים. בחור ישראלי פשוט יושב לו במקום שאף אחד לא מכיר, ומוצא פתאום, דרך האינטרנט, זמרת מצויינת בצד השני של העולם. מבלי שהיא יודעת בכלל, הוא עושה מעשה של אהבה בשירים שלה, והיא, אשה קשת יום בצורה הכי מילולית, הופכת, פתאום, לסינדרלה. והרגע הזה שבו היא משילה את בגדי לכלוכית, ולובשת בגדי נסיכה (פרינסס) הוא רגע כל כך מרומם נפש, כי הוא נשען על אהבה אמיתית לאדם, לכשרון שלה, אהבה שחוצה גבולות ודמיונות.
9. סופת חול – עילית זקצר (ישראל)
בנקודת הזמן הזו לפני שנה לא שמעתי בכלל על עילית זקצר, או על הפרויקט הזה שנקרא "סופת חול". ואז, משום מקום, הוא הגיע, וזכה בפרס הראשון בסאנדאנס בינואר. והגיע לפסטיבל ברלין החשוב, שם ראיתי אותו לראשונה. ואח"כ המשיך את המסע אל עבר פרסי האופיר, שם זכה בפרס הסרט הטוב ביותר ובעוד 5 פרסים נוספים, והכי חשוב, סיים את המסע בלבבות של למעלה ממאה אלף ישראלים (ואני אחד מהם, שם ראיתי את הסרט בשנית. ובכיתי בשנית). סרט שובר לב על מעמד האשה המעוך בחברה הבדואית, אבל אולי גם, בחברה הישראלית בכלל, כי הבדואים לא חיים בסוף העולם. הם ממש כאן, במרחק נסיעה קצרה מתל אביב. בימוי, עריכה, ומשחק נהדרים, ועבודה מצוינת עם מוסיקה – הכל מצטרף לסרט מרגש מאוד שמאיר נקודה חשוכה בציבוריות הישראלית.
8. מלך שלי (Mon Roi) – מאיוואן (צרפת)
יש לה צחוק משגע, לעמונאל ברקו. ומסתבר שהוא מגיע ממקום מאוד עמוק. כי טוני, הדמות שהיא מגלמת, היא דמות שעולה מאוד גבוה, ויורדת מאוד נמוך. ובהדרכת הבמאית המוכשרת מאיוואן, שכבר קנתה אותי לפני כמה שנים עם "פוליס" המצוין שלה (שעמנואל ברקו כתבה), "מלך שלי" הוא סרט עמוק על שני אנשים שסורטים אחד את השני שוב ושוב, אבל, מסתבר, הם גם לא יכולים אחד בלי השני. סרט סוחף ומרתק על אהבה באמת ללא גבולות.
7. דיפאן (Dheepan) – ז'אק אודיאר (צרפת)
זוכה פרס דקל הזהב 2015 לא הצליח ליצור קשר עם הקהל הרחב, וחבל, כי עלי הסרט הזה עבד בגדול. ז'אק אודיאר, במאי מופלא, יודע איך לבנות אוירה, ואיך להוביל את הסיפור שלו בקצב מדוד, לאט וברוגע להביא אותי לשיאים רגשיים עצומים, שיש בהם חמלה אינסופית לאנשים, גם אם הם, כמו בסרט הזה, נחשבים בד"כ לאנשים השקופים. כי הפליטים, שהם גיבורי "דיפאן", עברו חוויות אלימות וקשות, והם ברחו מהן לערש התרבות המערבית המתקדמת, בצרפת, אירופה. אבל שם, בצרפת, באירופה, גם שם אלים, וקשה, ובוטה, ומחריד. הבית מתפורר. הפשע חונק את הנשמה. בחלק הראשון של הסרט זה עוד ממול, משהו שרואים בחלון בצד השני של הרחוב. בחלק השני של הסרט זה כבר עובר את הכביש ונכנס לתוך הבית, קורע את החיים ואת הלב. ולאנשים האלו יש רק דרך אחת לשרוד. אבל אנחנו, בתרבות המערבית שלנו, לא רואים את זה. לא רוצים לחשוב על זה. בפריס, או בתל אביב, הפליטים האלו חיים את החיים המאוד לא קלים. סרט שבאמת טלטל אותי, ונשאר לי בנשמה מאז תחילת השנה ועד עכשיו.
6. קובו, אגדה של סמוראי (Kubo and Two Strings) – טראויס נייט (ארה"ב)
איזו הפתעה עצומה היה הסרט הזה. וכמה חבל שיחסית מעט צופים התחברו ליצירה המופלאה הזו. כי מבחינה שיווקית אני מבין שיש כאן בעיה. יש משהו באיזון המאוד עדין בין חומר לילדים לסרט למבוגרים שאולפני פיקסאר כבר מיומנים בהם (בד"כ). אולפני לייקה עדיין קצת צולעים בצד הזה של היצירה, ו"קובו, אגדה של סמוראי" הוא יותר סרט למבוגרים מאשר לילדים, עם קצב הרבה יותר מהורהר ואיטי, עם מחשבה עמוקה על הדברים שעומדים מאחורי ההרפתקאות של הגיבורים, ועם קצת מעט מדי הומור שיקרב את הילדים לסרט. ועם זאת, למבוגרים שבינינו, זה סרט נפלא שגם מספר סיפור הרפתקאות של סמוראי צעיר, וגם יודע לספר על עצם האמנות של סיפור סיפורים, עשיית סרטים, טוויית חלומות לקהל הרחב מחומרי המציאות האישיים, והפיכתם לנחלת הציבור. זה לא סתם שעל רקע כותרות הסיום (והגרסה היפהפיה של רג'ינה ספקטור ל"כשהגיטרה שלי מיבבת חרישית" של הביטלס) אנו רואים את אחורי הקלעים של ההפקה הזו, של "קובו", כי על זה הסרט בעצם: על איך עושים סרטים. איך עושים אמנות, ואיך מביאים אותה לאנשים, איך מחדירים אותה ללב ולנשמה של כל אחד ואחת. סרט נפלא שהגיע ממקום לא צפוי וכבש אותי לגמרי.
5. אור בין האוקיאנוסים (Light Between Oceans) – דרק סיאנפראנס (ארה"ב)
לכאורה, סרט שהוא מסחטת דמעות נצלנית על זוג שמוצא תינוקת, מגדל אותה ומשקיע בה את כל הלב והנשמה, רק כדי לגלות, כמה שנים לאחר מכן, שהתינוקת, עכשיו כבר ילדה קטנה, שייכת בעצם לאשה אחת שאיבדה אותה כמה שנים קודם לכן. למעשה, זהו סרט חכם שמהווה סוג של גרסה מודרנית לסיפור הגירוש התנ"כי מגן עדן. אדם וחוה על אי בודד (גן עדן). האשה מפתה את הגבר לחטוא, והעונש מגיע. דרק סיאנפראנס חושב בקנווסים עצומים, אפוסים תנ"כיים. סרטו הקודם היה גם כזה, והתעסק ביחסי אבות ובנים. הפעם הוא מעבד ספר למסך (לא את התנ"ך), ומפרש אותו כסוג של הרהור על סיפור אדם וחוה בזמנים המודרנים. ועם שני שחקנים נהדרים בתפקידים הראשיים (מייקל פאסבינדר ואליסיה ויקאנדר), ועוד אחת מרגשת בתפקיד משנה (רייצ'ל ווייז. אני עוד מעט אזכיר אותה שוב), עם צילום מרחיב לב, ועם עבודה מדויקת ומדמיעת עין עם מוסיקה, הסרט הזה, שלא זכה לאהבת המבקרים, זכה לאהבה וחיבוק ממני.
4. קרול (Carol) – טוד היינז (ארה"ב)
אולי הסרט הכי רומנטי שראיתי בשנים האחרונות. סיפור אהבה כל כך עמוקה בין שתי נשים בשנות החמישים, המכשולים, והדרך לחצות אותן. נסיון להבין מה זאת אהבה בכלל, מהו ערפול החושים הזה, ואיך, ממש בסוף הסרט, רואים שוב בצורה חדה וברורה את בת הזוג שלך. צילום נפלא של אד לחמן, משחק יוצא מהכלל של שתי שחקניות, קייט בלאנשט ורוני מארה, ובימוי מדוד וחכם של טוד היינז יוצרים סרט מרגש ועמוק עם הרבה מחשבה. חוויה קולנועית בלתי נשכחת הסרט הזה.
3. חולייטה (Julieta) – פדרו אלמודובר (ספרד)
איזה כיף היה לצפות בסרט הזה. כיף לפגוש במאי שקצת התברבר בעשור האחרון, והנה הוא חזר לשיא כוחו. סיפור של אשה אחת ויחסיה עם הבת שלה. גם בסרטיו הפחות טובים של אלמודובר, הצבעים, העיצוב, והצילום משכרי חושים, וכך גם כאן, אבל הפעם אלמודובר בא במצב רוח שקט, והסרט מרגש מאוד דווקא בגלל הרוגע והבטחון שבו אלמודובר מוביל את הדמויות שלו. כתמיד, העבודה של אלמודובר עם השחקניות שלו מדויקת ואפקטיבית ביותר (ואמה סוארז נהדרת כאן בתפקיד הראשי), ואלמודובר כאן בעבודת בימוי של מאסטר שאין שני לו מספר סיפור עם כמה וכמה שיאים רגשיים באנדרסטייטמנט של אדם שלא צריך להוכיח שום דבר לאף אחד. מאוד אהבתי והתרגשתי מהדרך בה הסיפור הזה מסופר, ולמרות שהסרט הוא עיבוד של כמה סיפורים קצרים, אני לא הרגשתי את התפרים, והכל היה בעיניי יצירה הומוגנית של במאי אדיר.
2. נעורים (Youth) – פאולו סורנטינו (איטליה)
מה עושה במאי שכבר זכה באוסקר? מה כבר יש לו להוכיח? אולי כדאי שיפרוש לו למעין מלון נופש ויתבשם מהצלחת העבר שלו. ואולי לא. כי הנה, גיבור הסרט "נעורים" הוא מנצח ומלחין מזדקן שחי על הצלחת עבר. על יצירה מוסיקלית אחת מצליחה ומוצלחת שנקרא "שיר פשוט מספר 3". ובתחילת הסרט הוא מתבקש לבוא לאנגליה ולנצח על ביצוע של היצירה הזו בפני מלכת הממלכה הבריטית. והוא מסרב. ויש לו סיבה טובה לסרב (מה שמביא לאחת הסצינות הכי מרגשות בסרט הזה), אבל למען האמת, יש גם פחד גדול מההליכה קדימה. כי מה יותר קל מלנוח על זרי הדפנה. אבל זו מביאה איתה גם קמילה, הזדקנות. "אתה יודע מה יש שם בחוץ?" – נשאל גיבור הסרט – "נעורים!" – היא התשובה. רק המשך היצירה היא המנוע לחיים של האמן. ואכן, סורנטינו ממשיך, לאחר האוסקר שבו זכה, לביים סרט שבו מוסיקאי (מייקל קיין), במאי (הארווי קייטל), שחקן (פול דאנו), ורקדנית (אחת מהעובדות במלון הנופש הזה) נפגשים כולם במקום אחד ומהרהרים על המשך דרכם (ורייצ'ל ווייז גם כאן, בתפקיד ביתו של המנצח, מרגשת בתפקיד המאיר את המחיר שהאמן משלם על התמסרותו לאמנות). סורנטינו, כדרכו, מצלם תמונות יפהפיות (וממשיך את שיתוף הפעולה שלו עם הצלם הקבוע שלו, לוקה ביגאצי), ומוביל את הסרט שלו בקצב לא קונבנציונלי, עם הומור לא צפוי, עם מלנכוליה קלה, ועם הרבה תבונה וכשרון. סרט שחדר ללב שלי באיטיות, ונשאר שם.
1. אבינו – מני יעיש (ישראל)
כל הרשימה הזו, של עשרת הגדולים שלי להשנה, בנויה מסרטים עדינים, מרגשים. "אבינו" הוא סרט אנרגטי, אלים, שבועט במוח. אבל זה לא סתם. יש כאן הרבה מחשבה עמוקה, עם מסקנה קודרת על החיים שלנו במקום הזה. כי גיבור הסרט, בגילומו האדיר של מוריס כהן, הוא אדם מוסרי ומאמין. אבל הוא שומר סף במועדון בבת-ים. אלהים לא מחייך אליו, והוא ובת זוגו לא מצליחים להביא ילדים לעולם. והם כל כך רוצים. אז בשביל לקבל את מבוקשם, צריך גיבור הסרט למכור את נשמתו לשטן. למקום שממנו אין דרך חזרה. כי ככה זה בחיים – כדי שאלהים ימטיר עליך מכל הטוב שיש בעולם הזה, צריך להיות חרא של בנאדם. מסקנה שקשה לקבל, ועם זאת, הסרט הזה, עם עבודת המשחק הכל כך מדויקת של מוריס כהן, מבטאת את הדואליות שבחיים שלנו כאן. רובנו אנשים טובים שנקלעים לקשיים בחיים. אנחנו לא רוצים ללכת למקומות רעים, אבל לפעמים אין לנו ברירה. ולפעמים יש לנו ברירה, אבל אנחנו חלשים מכדי לעמוד בפיתוי. ולפעמים אנחנו פשוט מבינים, בהליך כואב שחורט בנשמה, שככה העולם עובד. והסרט הזה, עם התסריט הכל כך מדויק, עם צילום מרשים, עם בימוי ועריכה שיודעים לתת לסרט קצב סוחף וגם לעצור לרגעים לנשום, להבין את המקום שלנו בעולם הזה – הסרט הזה סחף אותי כל כך עד שהייתי חייב לראות אותו 3 פעמים. "אבינו" עדיין מוצג בהצלחה בבתי הקולנוע. הסרט שהכי אהבתי השנה. מומלץ בחום. מאוד.
אז אלו היו הסרטים שהכי אהבתי השנה. אבל היו עוד. כאלו שראיתי בהזדמנויות שונות, אבל לא הופצו בישראל. הנה עשרת הטובים שבהם לטעמי (הלינק בשם הסרט מוביל לטריילר הרלוונטי, שיתן לכם טעימה מהפנינים האלו):
10. החולמים מבבילון – רומן שומונוב (ישראל)
לכאורה, מה לי ולברייקדאנס? זו לא המוסיקה שאני שומע, וכל הרצון הזה רק להראות כמה אתה כאילו וירטואוז, אבל בעצם די חוזר על עצמך עם אותן תנועות – אין ביני ובין הסגנון הזה דבר וחצי דבר. אבל הסרט הזה, על להקת ברייקדאנס מאשדוד, גרם לי לפלוט "וואו" מהשפתיים כבר אחרי כשתי דקות. סרט דוקומנטרי אמיתי על אנשים אמיתיים שהם באמת וירטואוזים. ועם הרבה רגישות לאנשים, לאינדיבידואלים שמרכיבים את הלהקה הזו, הסרט הזה מאזן את האלמנטים המרשימים של הריקוד עם החיים הפרטיים הקשים שלהם ביום יום, כך שכאשר הם הולכים לתחרות ובעיקר כאשר הם מנצחים, קשה שלא להריע להם, כי זה הנצחון שלהם על נסיבות החיים. ואת שתי הפנים האלו הסרט הזה מראה ברגישות, בהבנה, ובסבלנות. תענוג של סרט. ועם אורך של שעה וחצי, אני לא ממש מבין איך המפיצים, שהתחילו להפיץ סרטים דוקומנטרים ישראלים השנה ובהצלחה, איך הם פסחו על הפנינה הזו.
9. גובה החובות (Коллектор) – אלקסיי קראסובסקי (רוסיה)
סרט יוצא דופן. רק 75 דקות. רק שחקן אחד. בערב אחד. בסיטואציה אחת. סרט פשוט שיש בו עולם ומלואו. כי האדם הזה, גובה החובות, אדם קר רוח וחסר לב, שעובד עבור אנשים מפוקפקים, ובתרגילים מתרגילים שונים סוחט אנשים שישלמו את חובם לאותם מלווים בריבית, האיש הזה ייפול במהלך הערב קורבן לתרגיל שמישהי עושה לו. במשך כל הסרט הוא מנהל שיחות טלפון שונות ומשונות, מנסה לגלות מיהי הגברת שטומנת לו פח, למה, ומה הוא יכול לעשות בקשר לזה. הפעם הוא באמת יצטרך להתעלות על עצמו עם תרגיל חייו, אבל, באותה נשימה, הוא יהפוך במהלך הערב הזה לאדם פחות קר, יותר אמפטי, ובמקביל, גם אנחנו באולם נתחיל להרגיש את האמפטיה הזו כלפיו. והכל בעבודת הגוף של השחקן היחיד והמצוין שבסרט הזה, קונסטנטין קאבנסקי שמו. וגם הבמאי יודע להימנע מלהפוך את הסרט הזה לתיאטרלי, והצילום והעריכה של הסרט הזה מרשימים. סרט נהדר שנשאר איתי הרבה אחרי שיצאתי מהאולם, והוא רק 75 דקות (וברוסית. יש שניים-שלושה אנשים בארץ שמבינים רוסית, לא? מוזר שהסרט המרתק הזה לא הופץ בישראל).
8. הנערה והעולם (La Ragazza del Mondo) – מרקו דניאלי (איטליה)
סרט על אהבה אסורה שמגיע מאיטליה, אבל באותה מידה הוא היה יכול להגיע מישראל. כי הנערה הזו, שחיה בחברה הסגורה והדתית של עדי יהוה, היתה יכולה להיות, באותה מידה, בחורה חרדית מירושלים. והבחור שהיא מתאהבת בו, שהוא בחור שזה עתה יצא מהכלא, היה יכול להיות באותה מידה בחור חילוני שמעד ומנסה לחזור למוטב. סרט שהגיע מאיטליה אבל הרגיש קרוב לי מאוד. כי החברה של עדי יהוה, כמו של החרדים, סגורה ומלאה בביקורות פנימיות, ובמקרה של אהבה שלא מקבלת אישור מהמבוגרים, יש נידוי, וחרם, והרבה כאב לב (הסצינה בה הבחורה יושבת מול חכמי העדה ומספרת להם על איך ומה בדיוק היא עשתה עם הבחור היא סצינה קורעת לב במיוחד). ועל כל זה צריך להוסיף שהסרט הזה עדין ורגיש מאוד לנפשות הפועלות, ויודע להראות אהבה לשני צידי המתרס, גם לזה המגביל, וגם לזה שהוא לכאורה חופשי יותר, ובתווך בחורה אחת, שחקנית אחת מצוינת (שרה סראיאוצ'ו שמה) שמגלמת בגופה את כל השינויים שהדמות שלה עוברת במהלך הסרט. סיפור האהבה מסופר בקצב מדוד, אמין, הבחור מבין וסבלני, והבחורה עוברת מסע לא פשוט איתו ובלעדיו, עם המשפחה שלה ובלעדיה, ופיסת החיים הזו היא איטלקית אבל גם אוניברסלית. סרט מאוד מרגש.
7. המשרתת (ahgassi) – פארק צ'אן ווק (דרום קוריאה)
כשראיתי את הסרט בפסטיבל ירושלים השנה אמרתי שזה הסרט הכי טוב שראיתי השנה, וגם הסרט הכי רע. בעת ובעונה אחת. אבל קשה להתנגד לטירוף הפסיכופטי של פארק צ'אן ווק בסרט הזה. גם אם חסר בסרט הזה הומור למרות שיש בו מבט עקום מאוד על דרמות תלבושות. גם אם הוא קצת ארוך מדי וחוזר על עצמו לרגעים. גם אם יש בו לעיתים (בעיקר לקראת הסוף) קצת התענגות יתר על מימד הפרובוקציה. עדיין הסרט מדהים למדי. סרט שלוקח את ז'אנר התלבושות ומזריק לתוכו אנרגיה בלתי רגילה, צילום סוחף (וכנדרש מז'אנר שכזה – עיצוב אמנותי יפהפה ותלבושות מרשימות) – ובעיקר, סיפור משוגע על תככים ומזימות של משרתת ושל השותף שלה כנגד גבירה אחת. בסיפור מעורב גם סיפור אהבה לסבי, או שזו רק תשוקת בשרים רגעית, או שזו רק דרך לגרום לגברת להאמין למזימה, ויש גם תפניות מפתיעות, ובמאי שעוצר את הסרט, לוקח רוורס, ומראה לנו את הסיפור שוב מזווית אחרת (כלומר – ראשומון) – בקיצור, סרט שמתפוצץ מאנרגיה יצירתית, ברובה סוחפת למדי, ובחלקה מתלהבת מדי. ועדיין, סרט בלתי נשכח.
6. רכבת לבוסאן (Busanhaeng) – סאנג-הו יון
כמה מדהימה תעשיית הקולנוע הקוריאנית. כל שנה מחדש אני צופה בכמה סרטים קוריאנים ואני כבר צריך לצפות לבלתי צפוי, ועדיין, כל שנה מחדש, אני חווה רגעים בלתי נשכחים בקוריאנית. אז נכון, בניית הדמויות והדרמה בסרט הזה די מסכנה וחלשה, אבל הטכניקה של האימה בסרט הזה כל כל מדהימה וסוחפת, הבימוי והתסריט כל כך מלאים בהמצאות, והסרט הזה כל כך מושיב על קצה הכסא, עד שקשה שלא להיסחף בהרפתקאה הכל כך יוצאת דופן הזו. להיט בינלאומי שמצדיק את הבאז שלו. סרט מצוין ממש.
5. האיידול (The Idol) – האני אבו אסאד (פלסטין)
תצפו בטריילר. ילדים רצים. ורצים. מצלמה רצה. סובבת אותם. המון אנרגיה מושקעת בסרט הזה. המון אהבה. המון כשרון. זהו סיפורו המרגש (והאמיתי) של מוחמד עסאף, בחור צעיר מעזה, שניצח בתחרות הערב איידול. לכאורה, מה לי ולזה. אבל האני אבו אסאד בא מאהבה לתושבי עזה, לאנשים שחיים בתנאים לא הכי משופרים (ובסרט הזה כמעט אין פוליטיקה, אבל הריסות עזה נראות יפה מאוד בסרט הזה), ומוחמד עסאף, גיבור הסיפור הזה, עובר הרפתקאות שונות כדי להביא את כשרונו לידי מימוש, ובדרך, לתת ביטוי למאווי תושבי העיר הזו, שגם להם מגיע רגע אחד של נחת. מבלי להיכנס עכשיו לדיון מי אשם במצב, "האיידול" מספק חום, אהבה, ונחת, לכל מי שגר בשכונה דפוקה, ורוצה לראות את אחיו, שכנו, או את החברה שלו, מצליח/ה בגדול. נצחון אחד קטן-גדול לרוח האנושית, זה הסרט מרומם הנפש הזה, "האיידול".
4. ילד חצות (Midnight Special) – ג'ף ניקולס (ארה"ב)
יש משהו לא ממש ברור לי בדרך שבה הפצה עובדת. לא רק בישראל. שני סרטים ביים השנה ג'ף ניקולס. השני שבהם עומד לעלות בקרוב בישראל, ויש סיכוי שהוא גם יקבל כמה מועמדויות לאוסקר. זה הסיפור ה"חשוב" יותר, האמיתי, על שיוויון בין שחורים ללבנים. טרם ראיתי את הסרט הזה, ואני סומך על ג'ף ניקולס שהוא יהיה טוב. אבל כבר בתחילת השנה ראיתי סרט אחר שלו, כשהייתי בפסטיבל ברלין. אבל במסיבת העיתונאים בפסטיבל שאלו העיתונאים את ניקולס על "לאבינג", הסרט שיעלה בקרוב, ופחות התעניינו בסרט הזה. וזה חבל, כי "ילד חצות" (תרגום צולע שלי, אני יודע, ואני אשמח להצעות אחרות) הוא בעיניי אחד הסרטים הכי משובחים שראיתי השנה. ילד עם כוחות על טבעיים נחטף ע"י גבר בתחילת הסרט. אחרי כמה דקות אנחנו מבינים שהחוטף הוא אבא שלו, ושהוא בעצם הציל אותו מחבורת פנאטים דתיים שראו בו סוג של נביא אמת. הילד הזה, שיש לו כוחות שונים ומשונים, הוא כלי בידי ג'ף ניקולס לניהול דיון בדרך שבה כל ארגון דתי מנכס לעצמו את הפרשנות על האלהים, התנ"ך, ועל כך שהוא דורש להחיל את הפרשנות שלו על כל השאר. כל אחד טוען שהוא צודק, ומבטל בכוח, באלימות, את הפרשנויות האחרות (ראו את תגובת החרדים בישראל לתנועה הרפורמית, למשל). והנה, כל הסרט הזה הוא מרדף אחרי הילד הזה, האלהים הקטן. ואפילו ההורים שלו מנכסים אותו אליהם. לכאורה, מסיבות מובנות (הוא הבן הקטן שלהם), למעשה, גם הם מגבילים אותו, לוקחים עליו בעלות, כמו כל המטורפים האחרים, אבל להם יש גם את היכולת לתת לו ללכת לבדו (והשוט שבו אמא שלו, קירסטן דאנסט, אכן משחררת אותו לדרכו, הוא הקלוז-אפ הכי יפה ומרגש בסרט). כתמיד, ג'ף ניקולס מביים במתינות, בקצב מדוד, עם הרבה מחשבה, ועם יכולת וכשרון מרשימים. לא ממש מבין למה כולם דוחפים את "לאבינג" (שיכול להיות שהוא סרט ראוי. כאמור, טרם ראיתי), ולמה זה בא על חשבון הסרט הנהדר הזה.
3. איזון עדין (En Équilibre) – דניס דרקור (צרפת)
כל שנה, אבל ממש כל שנה, אני מוצא בפסטיבל הצרפתי שבחודש מרץ לפחות סרט אחד שסוחף אותי ומאוד מרגש אותי. השנה בפסטיבל הצרפתי היה את "שוקולד" היפה, ועוד כמה סרטים פחות מעניינים. ובכלל, הקולנוע הצרפתי השנה התרכז בעיקר בקומדיות בינוניות. אבל היה גם את הסרט הזה. סרט קטן, נשכח, כמעט בלתי נראה. והסרט הזה הצליח בכל זאת להיכנס ללב שלי, ולהישאר שם.
כי, לכאורה, מדובר בדרמה הכי שחוקה: רומן רומנטי בין שני הפכים. גבר נכה ואישה נשואה (למישהו אחר). הוא נפצע בתאונת עבודה שהביאה אותו לכסא גלגלים; היא נציגת חברת הביטוח שתפקידה הוא למזער נזקים למעסיקים שלה, ולשכנע את הנכה לחתום על חוזה הענקת פיצויים הרבה פחות מכובד ממה שמגיע לו. ושני אלו מתחילים רומן. סרט כמעט צפוי ונוסחתי. אבל ברקע עומד סיפור החתירה להגשמת התשוקות בחיים. הוא אוהב סוסים. והוא לא יוותר עליהם, גם עם המגבלה המאוד רצינית שממנה הוא סובל. והיא היתה פעם פסנתרנית, אבל היא ויתרה על החלום הזה בעבור חיים בורגנים נוחים ונעימים, אבל חסרי ריגוש אמיתי. ברקע סיפור האהבה הזה מסתתרת ויוצאת לאור התשוקה לחיות חיים עם משמעות, עם הגשמת הכשרון והאהבה האישית למשהו מוחשי (בשבילו סוסים, בשבילה מוסיקה).
ודניס דרקור הבמאי מוביל את הסרט בעדינות, בשקט, בבטחון, מבלי ללחוץ על הרגש, ודווקא בגלל זה הוא מצליח מאוד לרגש אותי. והוא נעזר בשני שחקנים מצוינים ומאוד בטוחים בעצמם – אלבר דופונטל וססיל דה פרנס. סרט צנוע ויפהפה שיוצא מן הלב, ונכנס ללב (שלי).
2. מוות בב"ש – טלי שמש ואסף סודרי (ישראל)
רימון הלם. זה הסרט הזה. 52 דקות מרוכזות של שוק טוטאלי. של תיאור מדוקדק ומאוד מפורט של ה-18 באוקטובר 2015. התחנה המרכזית בבאר שבע. פיגוע חבלני. רגעי לחץ. מצוקה. ובתוך זה, הציבור הישראלי מתקרנף, הופך לחיית טרף צמאת דם, גזענית, שונאת, אלימה, רצחנית, שממשיכה לגלגל את מעגל הדמים כאן, במזרח התיכון. אז היה מחבל שרצח חייל. ובתגובה, הציבור הישראלי, עוד באותו יום, באותה שעה, באותה תחנה מרכזית, הציבור הזה רצח אזרח אריתראי חף מפשע שנחשד בטעות כמחבל. "אתם משחיתים את נפשכם ברגע זה ממש" – אומרת אחת הדמויות בסרט. ו"מוות בב"ש" הוא תעודה מחרידה של עם ישראל שמאבד צלם אנוש בזמן אמת, מול המצלמות.
ועוד לא אמרתי שהסרט הזה גם עשוי נפלא, עם עבודת תחקיר מעוררת השתאות, ערוך בדקדוק יוצא דופן, שסוגר לאט צמצם על הזוועה האיומה הזו. סרט חונק בגרון, מדהים, שנעשה, מתחילתו ועד סופו, בפחות מחצי שנה. מהרגע שצפיתי בסרט הזה בדוקאביב ידעתי שצפיתי בסרט המנצח. אני מניח שאורכו הקצר יחסית, 52 דקות, הוא שמנע ממנו להגיע להפצה רחבה. ועם זאת, זה סרט חשוב. אחד הכי מצוינים שראיתי השנה. ניתן לצפות בו בפלטפורמות דיגיטליות כאלו ואחרות. לא הפלטפורמה הכי מומלצת, אבל זה מה שיש. וזה כדאי. אתם לא תוציאו את הסרט הזה מהראש להרבה זמן.
1. 24 שבועות (24Wochen) – אן זוהרה בראשד (גרמניה)
לא היה השנה סרט שריגש אותי כמו הסרט הזה. ראיתי אותו במסגרת פסטיבל ברלין. סרט נשי מאוד, שמספר סיפור קורע לב, אבל עושה את זה בעניניות, ברגישות, ברוגע, בשקט, ודווקא בגלל זה, הוא מרגש בצורה יוצאת דופן. סיפורה של אשה שנקלעת לסיטואציה בלתי אפשרית: היא קומיקאית, ואפילו מצליחה. בן זוגה הוא גם המנהל האישי שלה. ויש להם גם ילד קטן וחמוד. הכל מצוין בחיים שלהם. והנה, היא אפילו נכנסת להריון שני, והילד הבא או-טו-טו מגיע.
סטופ. במהלך ההריון מתגלה שהתינוק שיוולד יסבול מתסמונת דאון, ושגם יש לו בעיה בלב, והוא אולי אפילו לא ישרוד. הזוג מתחיל להרהר האם להפיל או להמשיך את ההריון.
כל החלטה שהאם תיקח היא הנכונה, כי יש לא מעט אנשים עם תסמונת דאון שמצליחים לחיות ואפילו לחיות לא רע, ובכלל, הזוגיות שלה טובה, היא מרוויחה לא רע, יש לה אמא אוהבת שתעזור – הכל יהיה בסדר, לא?
כל החלטה שהאם תיקח היא לא נכונה, כי מה פתאום, מה היא יודעת על טיפול בילדים מוגבלים, ואיך זה בכלל ישתלב עם הקריירה, ועם כמויות הכסף האדירות שהכל ידרוש ושאין לה, ועם ההשקעה הרגשית העצומה והסוחטת עד מעבר ליכולות שלה. איך היא בכלל יכולה להתמודד עם גזירה שכזו?
איתן 
היי איתן
כרגיל, נהנה ממה שאתה כותב
מזדהה איתך בכל הקשור ל "מוות בבאר שבע" , "רכבת לבוסאן" ו"אבינו" הנהדר.
שתהיה לך אחלה שנה !
רוני.