הנוסעים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Passengers)

כבר קרוב לשנה מדברים על הפרויקט הזה. ועכשיו זה הגיע, והוא…לא. ממש לא.

כי, בחיי, הסרט הזה כל כך אידיוטי. הוא רוצה לומר משהו על האדם כחיה חברתית, כיצור שלא יכול לחיות לבד, אבל בחיי שהסרט הזה כל כך עילג ומקרטע. כי יש לנו ספינת חלל. כולם עליה ישנים. היא נעה מכוח עצמה במסלול שנקבע מראש. אחד מתעורר. בטעות. 90 שנים לפני הזמן. 90 שנים לפני שהוא מגיע ליעד.

בעיה מספר אחת: את גיבור הסרט משחק כריס פראט. והוא אולי בחור חתיך ויפה תואר, אבל הוא לא ממש שחקן. הוא צריך לבטא בגופו את התסכול הגובר מהלבד-לבד הזה, ומהעובדה שהוא לא מצליח לפתור את התעלומה של התעררותו המוקדמת, שבעצם חרצה את גורלו (כי עד שהחללית תגיע ליעדה הוא יזדקן וימות. לבד), אבל כל משחקו מסתכם במחוות חיצוניות ריקות, שהגוף שלו לא ממש מגיב להן. הדמות הראשית היא כריס פראט, דוגמן חתיך, ולא דמות בשר ודם.

בעיה שניה: מורטן טילדום, פעם הבמאי המבטיח של "ציידי ראשים" הנורבגי הנהדר, ואח"כ של "משחק החיקוי" ההרבה-פחות נהדר, גם הוא לא תורם להצלחת הסרט. נכון, הסרט מתרחש בחלל, והויזואליה והעיצוב האמנותי, כמתבקש, מרהיבים, אבל הסיפור האנושי שבתוך הויזואליה הזו כושל גם בגלל שהבמאי הזה הפך חסר סבלנות. הסצינות קצרות, לא לוקחות את הזמן לבנות את התסכול הזה. הכל חתוך דק דק, והדרמה נוזלת מבין האצבעות. ויש גם דמות בלתי הגיונית של ברמן רובוט, שכל תכליתה היא חשיפתו של סוד משמעותי בחלק השני של הסרט (כי אחרת אין לדמות הזו זכות קיום. וחוץ מזה, היא שוברת לרגעים את הבדידות של הגיבור, ומונעת את הצטברות התסכול).

ואז מגיעה ג'ניפר לורנס.

וואו, איזו שחקנית נהדרת הלורנס הזו. היחידה שכמעט מצליחה ל