סארו – הדרך הביתה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Lion)

האדם הוא תבנית נוף מולדתו, אמר פעם מישהו. הנופים, השפה, הריחות, המאכלים, התרבות – כל האלמנטים המרכיבים את הסביבה שאל תוכה נולדנו, הם חונכים אותנו, מעצבים את זהותנו, מפסלים את אישיותנו. ומה אם אנחנו לא יודעים דבר על עברנו? מה אם החלק הזה של חיינו נעלם מהזכרון, נמחק מסיפור חיינו? איך נוכל להמשיך הלאה, קדימה, אם לא ידוע מה היה מאחור?

בסוף "סארו – הדרך הביתה", גיבור הסרט, סארו, אכן הולך קדימה. אבל "סארו – הדרך הביתה" מיטיב לתאר את אותו חסך, את אותו פגם בחיים של גיבור הסרט, שיש לו רק מושג קלוש על המקום ממנו בא, את חוסר יכולתו להתמיד בלימודיו, בקשר הרומנטי המשמעותי, ובחייו בכלל – כל אלו הם תוצאה של חוסר השלמות הזו של עצם קיומו.

כבר כמה חודשים מאז שמעתי לראשונה על הסרט הזה, ואם לומר את האמת, ציפיותי לא היו גבוהות. היה נדמה לי שמדובר בסוחט דמעות מקצועי, שכל מטרתו היא לגרום לצופים לבכות. בכוח. אבל מתברר ש