לה לה לנד: הביקורת

(שם הסרט במקור: La La Land)

לה לה לנד: כמו להסתכל על הברסלבים שקופצים בצמתים, ולא להבין על מה ולמה הם רוקדים ושמחים כל כך כל הזמן.

לפעמים, בחגים, אני מסתכל בתמהון על המוני בית ישראל היוצאים לבלות, ולא מבין על מה השמחה. הרי אם תשאל אותם למה הם שמחים, הם (ברובם) לא ידעו לספר לי שאלוהים נתן לנו את התורה בחג הזה, ובחג ההוא הוא עשה לנו נס גדול, והציל את עם ישראל מכליה. מה זה משנה למה חוגגים? העיקר שחופש, ולא עובדים מחר, ויש לנו זמן, אז יאללה – לרקוד, ולשיר, ולשתות!

עלי זה לא עובד. אם אני עצוב, צריכה להיות לי סיבה, ואם אני שמח, צריכה להיות לי סיבה. וזאת הסיבה שאני לא אוהב את "לה לה לנד": הסרט הזה הוא חגיגה אחת ארוכה, אבל בלי סיבה. סתם אנשים קופצים, ושרים, ורוקדים – כי ככה זה, קולנוע זה בידור. לא משנה למה. לא צריך סיבה. תשמח! בכח! בפקודה!

ואני לא יכול לשמוח סתם ככה. אני צריך שמישהו יקח אותי למסע שמח/עצוב. הרי, הנה למשל, סצינת הפתיחה של הסרט. כאילו שדמיאן צ'אזל לקח את הוידאו-קליפ הנפלא של Everybody Hurts של REM ושאב ממנו את כל הנשמה. כן, השיר ההוא