הסרט החדש של אבי נשר. הבמאי הישראלי הכי מצליח, והכי יציב ועקבי ביצירה שלו, חוזר עם סרט חדש. ולמרות הפגמים שיש בסרט החדש, גם הסרט הזה יזכה בהצלחה (כנראה), כי, מצד שני, ולמרות הנושא הפרובוקטיבי, יש גם הרבה דברים להעריך בסרט החדש.
לפני 15 שנה, כשתור הזהב המודרני של הקולנוע הישראלי היה עדיין בחיתוליו, יצא למסכים סרט שנקרא Made in Israel. זאת היתה קומדיה מטורפת על הנאצי האחרון. ארי פולמן (לפני "ואלס עם באשיר") עשה סרט נועז על הצורך שלנו לשחרר כבר את התפיסה שלנו בזכר השואה. היינו, ראינו, הפנמנו, הלאה. הסרט של פולמן לא זכה בזמנו להצלחה, אולי בגלל שהקהל הישראלי ב-2001 עדיין לא היה מוכן להניח לזכר השואה, ואולי גם בגלל שהסגנון הקומי במופגן של פולמן ניכר אותו מהסרט (אני מאוד אהבתי את הסרט ההוא. כמה שנים לאחר מכן ארי פולמן יעשה סרט פורץ גבולות שיזכה להצלחה גדולה. משהו שנקרא "ואלס עם באשיר"). הסרט החדש של אבי נשר דן בנושא דומה, אבל סגנונו אחר. הוא מלודרמטי ומלטף, וברוב חלקיו הוא עשוי במיומנות שתלטף את הקהל, שסביר להניח שיענה לסגנון הבימוי הזה, ובכלל, עברו כבר 15 שנים מאז הסרט ההוא של פולמן (ו-70 שנים מאז המלחמה ההיא). ישראלים כבר יורדים לברלין, גרמניה. והסרט הרי מבוסס על סיפור אמיתי. אולי עם ישראל מוכן לקבל את הסרט הזה של נשר, שמבקש להשלים כבר עם השואה, עכשיו יותר מאז.
אבי נשר עושה ב"חטאים" סרט שהוא בו זמנית מוקפד ואמביציוזי מאוד, וגם סרט מרושל באופן מפתיע. "החטאים" מתרחש בישראל, גרמניה, ופולין, והוא גם סרט תקופתי, והעיצוב האמנותי ושימת הלב לפרטים שהרכיבו את המציאות הישראלית והאירופית ב-1977, זמן התרחשות העלילה – הכל כאן מדויק ומרשים מאוד (ושימו לב לבדיחה הפרטית של אבי נשר הנוגעת לסרט הביכורים שלו עצמו, "הלהקה", שצולם ב-1977. זה מופיע בחטף, לרגע קט, ברקע, וזה הצחיק אותי בקול רם). וכרגיל, אבי נשר פוגע בול בליהוק, ובהקפדה על עבודת המשחק.
הסכנה בסיפורים מעין אלו היא ש להמשיך לקרוא 
איתן 