מיס סלואן: הביקורת

(שם הסרט במקור: Miss Sloane)

"…האם אי פעם היית נורמלית?…"

במאה ה-21, דרמות פוליטיות נוטות לאחד משני הקצוות: הקצה האידאליסטי, שמבין שפוליטיקה היא משחק אכזרי, אבל המשחק הזה הוא כלי להגשמת המטרות לשמן ממנה הציבור את נבחריו לנציגיו בפרלמנט; והקצה השני הוא הקצה הציני, שמבין שפוליטיקה היא משחק, והמטרה של המשחק הזה היא ישיבה בכסא שבפרלמנט לתקופת הזמן הארוכה ביותר האפשרית (ולא מילים כמו ערכים, טובת הציבור, ועוד שטויות כאלו ואחרות…). את הקצה הראשון מייצגת סדרת הטלויזיה "הבית הלבן", ויוצרה אהרון סורקין (שבימים אלו מביים את סרטו הראשון); את הקצה השני מייצגת סדרת הטלויזיה "בית הקלפים", ויוצריה בו ווילימון ודיויד פינצ'ר.

מעבר לאיכויות הרבות שבצילום, עריכה, משחק, וכיוב', לזכותן של שתי הסדרות האלו ניתן לומר גם שהן עוסקות באנשים. בתוך כל המשחק האכזרי והמאוד מתוחכם הזה של פוליטיקה, הסדרות האלו דאגו להציג את האנשים שהם גם הפיונים במשחק הזה. נשיא ארה"ב ג'ד בארטלט, והכוורת שלו – ליאו מק'גארי, סי ג'יי קרייג, ג'וש לימן וכל השאר – בתוך כל ההתחכמויות, ההומור, הדרמה, והדיונים הארוכים על הורדות הידיים האינסופיות בין המפלגות – בתוך כל זה היו אנשים. בני אדם, עם אהבות ואכזבות, עם בעיות ועם כישורים יוצאי דופן שהביאו אותם למקום המיוחד הזה – הבית הלבן. גם בקצה השני, האכזרי, הפסימי, הקודר יותר של המבט על הדמוקרטיה, המבט שגורס שלאף אחד לא אכפת מהציבור, ולכולם אכפת בעצם רק מהקריירה שלהם – גם שם יש אנשים. גם שם יש בני אדם שאמנם מסורים בכל מאודם לקריירה הפוליטית שלהם, אבל הם עדיין אנשים.

ושתי הפסקאות הנ"ל באות בעצם להסביר למה בעיניי "מיס סלואן", מרשים ככל שיהיה, הוא סרט