הנוסעים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Passengers)

כבר קרוב לשנה מדברים על הפרויקט הזה. ועכשיו זה הגיע, והוא…לא. ממש לא.

כי, בחיי, הסרט הזה כל כך אידיוטי. הוא רוצה לומר משהו על האדם כחיה חברתית, כיצור שלא יכול לחיות לבד, אבל בחיי שהסרט הזה כל כך עילג ומקרטע. כי יש לנו ספינת חלל. כולם עליה ישנים. היא נעה מכוח עצמה במסלול שנקבע מראש. אחד מתעורר. בטעות. 90 שנים לפני הזמן. 90 שנים לפני שהוא מגיע ליעד.

בעיה מספר אחת: את גיבור הסרט משחק כריס פראט. והוא אולי בחור חתיך ויפה תואר, אבל הוא לא ממש שחקן. הוא צריך לבטא בגופו את התסכול הגובר מהלבד-לבד הזה, ומהעובדה שהוא לא מצליח לפתור את התעלומה של התעררותו המוקדמת, שבעצם חרצה את גורלו (כי עד שהחללית תגיע ליעדה הוא יזדקן וימות. לבד), אבל כל משחקו מסתכם במחוות חיצוניות ריקות, שהגוף שלו לא ממש מגיב להן. הדמות הראשית היא כריס פראט, דוגמן חתיך, ולא דמות בשר ודם.

בעיה שניה: מורטן טילדום, פעם הבמאי המבטיח של "ציידי ראשים" הנורבגי הנהדר, ואח"כ של "משחק החיקוי" ההרבה-פחות נהדר, גם הוא לא תורם להצלחת הסרט. נכון, הסרט מתרחש בחלל, והויזואליה והעיצוב האמנותי, כמתבקש, מרהיבים, אבל הסיפור האנושי שבתוך הויזואליה הזו כושל גם בגלל שהבמאי הזה הפך חסר סבלנות. הסצינות קצרות, לא לוקחות את הזמן לבנות את התסכול הזה. הכל חתוך דק דק, והדרמה נוזלת מבין האצבעות. ויש גם דמות בלתי הגיונית של ברמן רובוט, שכל תכליתה היא חשיפתו של סוד משמעותי בחלק השני של הסרט (כי אחרת אין לדמות הזו זכות קיום. וחוץ מזה, היא שוברת לרגעים את הבדידות של הגיבור, ומונעת את הצטברות התסכול).

ואז מגיעה ג'ניפר לורנס.

וואו, איזו שחקנית נהדרת הלורנס הזו. היחידה שכמעט מצליחה לעשות משהו טוב בסרט. כמעט מצליחה לרגש. כמעט מצליחה לסחוף אותי. כי בג'ניפר לורנס יש את מה שאי אפשר לזייף – כריזמה. במעט מאוד מילים ובמעט מאוד תנועה היא מצליחה להעביר לי כל כך הרבה רגשות ומחשבות, והפער בינה לבין מושא אהבתה (כריס פראט) הוא כל כך גדול שהסרט קורס ברווח הזה. אין בכלל שיווי משקל בין השחקנית הגדולה-גדולה הזו לבין הדוגמן הבינוני הזה. והיא אפילו כמעט מצליחה לרגש אותי בתגובה שלה לסוד הזה שמתגלה.

כמעט. כי בחלק השלישי של הסרט מגיע לורנס פישבורן. והסרט הופך מסרט בינוני אבל סביל לערימת שטויות אידיוטיות. באויר נזרקים כל מיני מונחים טכניים שקשורים לתפעול הספינה ולמשבר מכני שמאיים על עצם הקיום של הדמויות. פתאום, מסרט פילוסופי שהפך לרומן רומנטי בינוני, "הנוסעים" הופך לסרט פעולה מטומטם, וגם לא מאוד מרשים. בחלק הזה כבר יכולתי לצפות כל נקודת מפנה דרמטית מקילומטרים. למשל: הוא אבוד בחלל. היא קושרת את עצמה בחוט אל ספינת האם ויוצאת להצילו. מה יקרה כשהיא כמעט תגיע אליו? (כשקרה מה שאכן חשבתי שיקרה התחלתי לגחך במבוכה). ועוד כהנה וכהנה מעמדים מסכני חיים מטופשים שמגובים בשורות דיאלוג עוד יותר מטופשות ובהשהיות דרמטיות מייאשות (הספינה הולכת להתפוצץ! עכשיו! עוד רגע! ממש ממש עכשיו! ממש ממש ממש עכשיו!)

מובן שכל הבלגן הלא נעים הזה בא לשים את סיפור האהבה הלא מספיק טוב הזה במבחן, ולהראות שאדם חייב להיות עם מישהו/מישהי, אחרת הוא לא יכול לחיות. אבל המנוע הדרמטי של הסרט הזה די מקרטע (וטילדום מנסה בכל כוחו למלא את החסרים במוסיקה שתגביר קצב, אבל אם זה לא קיים בסרט עצמו, המוסיקה רק מגבירה את החסר, והופכת את הסרט לנלעג עוד יותר), והסרט עצמו הופך לכשלון די מהדהד.

לפחות יש בסרט הזה סצינה מרהיבה ויזואלית של בועת מים-בריכה, שמשום מה הזכירה לי סצינה דומה מ"הקופסה" של ריצ'רד קלי, סרט שזכה בזמנו לקיתונות של בוז, אבל אני סימפטתי. לא הכל רע ב"נוסעים". אבל יש מעט מאוד טוב. מעט מדי. הו, מורטן טילדום, חזור נא לנורבגיה. אולי שם תמצא את ישועתך.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il