החיים. כמה זה קשה לקחת את הדבר הזה שנקרא 'החיים' ולהביא אותו למסך. וכמה זה קשה לגרום לך להרגיש שזה קל. שזה פשוט. שזה אמיתי, אוטנתי. שמישהו פשוט לקח מצלמה וצילם, ומה שאתה רואה בסרט זה מה שקרה באמת. כמה זה קשה לעשות סרט אמין כל כך, מלא שמחה ועצב, מדויק כל כך ברמה האנושית, חם ומבין כל כך, יפה וכואב כל כך, מצחיק ועצוב כל כך. זה "טווח קצר 12". סרט נהדר.
להקשיב לאנשים. "טווח קצר 12"
בחורה צעירה משמשת משגיחה במוסד לנוער בסיכון. הו. סרט שמח. לכאורה, כאן רוב הקהל סוגר את הלב, לא רוצה לשמוע על טונות העצב שהולכים להישפך עליו מהמסך. לא כאן. "טווח קצר 12" הוא לא סרט קולנוע הוליוודי. הוא כמו מישהו שלוקח אתכם ביד, ומכניס אתכם לעולם אחר למשך שעה וחצי. והעולם הזה הוא לא עולם של חייזרים ומפלצות. העולם הזה נמצא ממש בחצר האחורית. הוא נמצא בחולון, ובתל אביב, ובטבריה, ובערד. ובמקרה הזה, בקליפורניה, ארה"ב. האויבים, במקרה הזה, הם לא רעים שמנסים להשתלט על העולם, אלא כל אלו שעשו את החיים של הנערים והנערות האלו לגיהנום. והטובים הם גיבורי הסרט. אלו שמנסים לעזור, להקשיב, או סתם להיות שם בשבילם.
והסרט הזה נמנע מדרמות גדולות. הרגעים הכי יפים בסרט הזה הם הסצינות הארוכות שהגדולים, המשגיחים, פשוט מקשיבים לנערים האלו. הם שרים. הם כותבים שירים, או סיפורים. ואנחנו פשוט מקשיבים (למשל: סצינת הראפ של הנער השחור; או סצינת סיפור התמנון של הבחורה). אלו סצינות ארוכות של שיחה, משהו אנושי וכואב בגלל שזהו רגע שבו הנער/ה נפתחים ומספרים משהו אישי מאוד. ואני, בקהל, מרגיש ייחודי בכך שמישהו/ מישהי חולק/ת איתי סוד כל כך אינטימי. לא לכל דבר יש פתרון, אבל עצם העובדה שמישהו נפתח אלי בצורה כל כך אמיתית כבר מרגשת אותי.
והסרט הזה גם מספר את סיפורה האישי של גרייס, אחת המטפלות במוסד. בשקט, בלי להתלהם, "טווח קצר 12" אורג לתוכו סיפורים שונים של נוער פגוע (גם גרייס עצמה פגועה) ומראה שבעזרת חום אנושי אמיתי (לא חום הוליוודי מעובד ושקרי. אלא הקשבה אמיתית שבאה מהלב) אפשר לרפא פצעים עמוקים. והסרט הזה הוא תרופה לנשמה. מאוד מומלץ לראות.
הקרנה נוספת של "טווח קצר 12": ביום שישי, ה-18/07.
איתן ווייץ
תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il
איתן 