היו לי ציפיות לא קטנות מהסרט הזה. לפני כמה שנים ראיתי משהו קטן שנקרא Short Term 12. סיפור מרגש ומאוד חי של שגרה במוסד לנוער בעייתי. הסרט הזה גילה לי את ברי לארסון, שכשנתיים לאחר מכן זכתה באוסקר (מוצדק מאוד) על תפקידה כאם המגוננת ב"חדר" קורע הלב. אז הנה הבמאי של אותו "טווח קצר 12" מתאחד עם השחקנית שבמרכז הסרט ההוא, הפעם למשהו מושקע יותר, ועם שחקנים מוכרים ונפלאים נוספים שאמורים להוסיף לאיכות – והרי לכם סרט עם ציפיות גבוהות.
מהצד השני של הצפיה, מדובר באכזבה. כי דסטין דניאל קרטון, הבמאי והתסריטאי, כנראה יודע ומכיר טוב מאוד את עולם הנוער העזוב והמוזנח אותו הוא תיאר באמפטיה כובשת בסרט הקודם שלו. אני לא בטוח שהוא יודע משהו על החיים של ג'אנט וולס, גיבורת "טירת הזכוכית". וולס היא אדם בשר ודם, אשה שחיה וכתבה ספר על חייה, וקרטון עיבד את הספר הזה לתסריט. אני לא ממש יודע מה משך את קרטון לסיפור הזה. לכאורה זהו סיפורה של בחורה צעירה שהיתה בת להורים לא קונבנציונלים. הם היו סוג של היפים, וחיו ללא תמיכה ממסדית, מה שאומר שהם היו צריכים לאלתר רוב חייהם את הדברים הבסיסיים ביותר – קורת גג, אוכל, סניטציה בסיסית, וכיוב'. אבל זה ידע שאני מביא מהבית. אין את זה בסרט.
כלומר, כן, בטח שיש את זה. כל הסרט מתרכז ב להמשיך לקרוא ←
כלומר, כן, בטח שיש את זה. כל הסרט מתרכז ב להמשיך לקרוא 
איתן 