אתמול הוקרן בפסטיבל ירושלים הסרט הישראלי "התאבדות". ראיתי אותו לפני כשבועיים בהקרנות האקדמיה. עכשיו כבר אפשר לפרסם את מה ששמרתי מאז בכספת: מדובר בסרט מאוד לא טוב בעיניי.
פעם למדתי קולנוע ב"קמרה אובסקורה". בשנה א' היו הרבה תלמידים. בהמשך רובם נושרים, ונשארים רק המובחרים. אבל בהתחלה יש הרבה חולמים. כאלו שמגיעים ללמוד קולנוע כי הם אוהבים אקשן. סרטים של סטאלון. וטרנטינו. והם חולמים על לעשות כאלו בישראל. רובם נושרים כשהם מבינים שקשה לעשות עיבוד של האמריקנה לישראל.
יש כאלו שממשיכים לחלום. ויש אפילו כאלו שמצליחים ליצור סרט אקשן בעברית. אבל עדיין לא נמצא זה שיצליח ליצור סרט אקשן שלא יראה כמו חיקוי של אמריקה. יש נסיונות מעניינים (נגיד, "קירות" של דני לרנר), אבל אין עדיין סרט אקשן ישראלי כמו שצריך. וזו הבעיה עם "התאבדות". הוא אמנם ירושלמי למהדרין, וירושלים מזמן לא נראתה כל כך יפה בקולנוע, אבל הסרט הזה הוא חיקוי עלוב של אמריקה. הוא כל כך בומבסטי, כל כך לא אמין, הדיאלוגים כל כך ממוחזרים ממאות ואלפי סרטים וסדרות פשע אמריקאיות, עד שמהר מאוד התנתקתי מהעלילה. יש כאן דווקא סיפור עוקץ מעניין, והתסריט דווקא יכול היה להוות בסיס לסרט אקשן מתח לא רע בכלל בעברית.
צלקת דה מיקולו. מלי לוי, דרור קרן, ויערה פלציג ב"התאבדות"
אבל המוסיקה כל כך דופקת בראש, הדמויות כל כך סטריאוטיפיות (פתאום מתיישבים על יד הדמות הראשית ברכבת איש עם צלקת על הפנים ואיש עם עין נפוחה מאוד מאוד. כי ככה זה בסרטים אמריקאים), הסרט כל הזמן זז בזמנים קדימה ואחורה (כי ככה הוא מה-זה קול) והמשחק של כל השחקנים כל כך שטוח עד שלא אכפת לי בכלל מה קורה ולמי.
לא כל השחקנים. אני חייב לומר מילה טובה על אחד מהם. רותם קינן. אז נכון שבאחת הסצינות הוא הולך לקחת את ביתו מהופעת בלט, וכשאתה רואה את רותם קינן וילדה בשמלת טוטו מיד קופץ לך לראש "מי מפחד מהזאב הרע" , אבל בשאר הסרט יוצר קינן דמות ייחודית וספיציפית לסרט הזה. הוא היחיד שאני יכול להאמין לו. אדם שהסתבך בחובות למדינה, ולשוק האפור, והוא נמצא בנאמנויות צולבות לכל העולם. אדם שצריך לשמור על קור רוח תחת איום ממשי על חייו. קינן הוא היחיד שלא משחק סטריאוטיפ. כל השאר (ובמיוחד השחקנית הראשית, מלי לוי. לא התרשמתי) משחקים דמויות שנראו בסרטים אחרים, אמריקאים. והבמאי מביים סרט אקשן אמריקאי ממוחזר, שבמקרה מתרחש בירושלים.
"התאבדות" זה סרט שדופק בראש, בלי באמת להיות סרט. והוא גם מתארך יתר על המידה. לא שהוא כזה סרט רע. לא סרט לקולנוע, אמנם, אבל לשעת לילה מאוחרת באיזשהו ערוץ כבלים נידח זה יכול להיות לא רע בכלל. אבל לא בקולנוע.
איתן ווייץ
תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il
איתן 
כן, אפשר להגיד שבחלקו "התאבדות" הוא העתק-הדבק של כמה וכמה סרטים אמריקאים, אבל בסופו של דבר זה סרט שכיף לצפות בו (אפילו מאוד, וזה מה שסרט אקשן בעצם צריך). חלקן של הדמויות אכן סטריאוטיפיות, אבל הפעם דווקא את זה אהבתי (כולל הגיבור עם עין אחד). בעזרת עריכה קיצבית עם איזון מצוין בין עבר והווה הסרט ולא שמים לב איך הזמן עובר… כן, יש בסרט ליקויים (לא אהבתי את סצנת הסיום או יותר נכון, את הפענוח)…
אבל קולנוע ישראלי זקוק לסרטים כאלו.
גם אני צפיתי בהתאבדות בהקרנת אקדמיה, ואני חושב שלעשות סרט אמריקאי בישראל זו לא מילה גסה. הסרט קיצבי משכנע ואיכותי, ונכון הוא לא אומנותי. הקולנוע הישראלי צריך לשמוח מרצון ליצור דברים כאלה.