פארק צ'אן ווק. מהמובילים שבבמאי העולם. יש לו אנרגיה עצומה. למרות שהסרט החדש שלו ארוך יחסית (כשעתיים ורבע), דברים זזים כאן מהר יחסית. יש לו המצאות בימוי מרתקות וסוחפות. אבל אני לא הבנתי את הסרט החדש שלו.
כי יש כאן בלש משטרה. ויש כאן אישה. פאם פאטאל. בן זוגה מת. היא החשודה העיקרית. והיא מהסוג המעצבן שתדע לתת תשובה לכל שאלה. הבלש נשוי באושר. יש כמה רגעים יפים בינו לבין אשתו (אבל בת זוגו נעלמת מהסרט די מהר, וחסר שיווי המשקל של הצד שלה בכל הסיפור כאן). יש לבלש גם סייד קיק, שמספק כמה רגעים קומיים. גם הוא נעלם די מהר מהסרט. הבלש שלנו מתביית על האישה הזאת, עוקב אחריה, מנסה להוכיח שיש לה בכל זאת יד ורגל במות בן זוגה. ואיכשהו אני צריך להאמין שהאובססיה הזאת יש בה יותר ממסירות למקצוע. יותר מסקרנות לפתור את החידה הזאת.והוא פותר. מעגל סיפור מספר אחת נסגר בערך בחצי הסרט. אבל מעגל שני נפתח. עוד מקרה מסתורי. האישה הזאת היא להמשיך לקרוא ←
הסצנה הנועלת את הסרט היא סצנת צלילה. מה שמיד מחייב אותי לומר: סרטו הקודם של יונה רוזנקיאר היה "הצלילה". "הדרך לאילת" הרבה יותר טוב.
זה לא סרט מקורי שלא נראה כדוגמתו. למעשה, זה סרט נוסחתי למדי. סרט מסע של אבא ובן. יש הרבה כאלו (אם כי לא כל כך בישראל. זאת מדינה קטנה. לאיפה ייסעו? אה, לאילת. בכל זאת, רחוק). יש מטרה (לא ממש חשובה). יש תחנות בדרך. ויש דרמות קטנות, אפיזודות שונות ומשונות, דמויות שונות ומשונות נכנסות ויוצאות מהסיפור, והכל סובב את האבא והבן האלו.
"הצלילה" היה סרט מעניין, אבל מאוד בוסרי. "הדרך לאילת" הוא כבר סיפור אחר לגמרי. כאן יונה רוזנקיאר לגמרי השתלט על הטון של הסרט, שהוא בעיקר קומי, אבל הוא גם יודע להכניס את הרגש בעדינות ובצורה מדויקת ואפקטיבית. סצנת הפתיחה, למשל, היא מופת של כתיבה וביצוע של הומור שחור מאוד. ואז הסרט מתחיל – נקבע היעד, והסיבה לציוות של שני הגברים האלו.וכשהסרט יוצא לדרך, אני מבין גם מהו הנושא של הסרט: יונה רוזנקיאר מנהל כאן דיון מפורט למדי על מצבה של ה להמשיך לקרוא ←
והוא פותר. מעגל סיפור מספר אחת נסגר בערך בחצי הסרט. אבל מעגל שני נפתח. עוד מקרה מסתורי. האישה הזאת היא להמשיך לקרוא 
וכשהסרט יוצא לדרך, אני מבין גם מהו הנושא של הסרט: יונה רוזנקיאר מנהל כאן דיון מפורט למדי על מצבה של ה להמשיך לקרוא 
איתן 