בימים טרופים אלו, בימים ממש טרופים אלו, מגיע הסרט הזה, שקורא לפיוס בעם. דתיים וחילונים, ימנים ושמאלנים, אשכנזים וספרדים. פיוס.
יש כוונה טובה בסרט הזה. וגם שחקנים טובים. אבל עם תסריט שטוח כמו שיש לסרט הזה, לא יעזור כלום. זה הכול פיוס בשקל.
כי הסרט מתחיל עם נבוט בראש. חן אמסלם (שתהיה בריאה האמסלם הזאת. מתסריט מאוד חסר היא מצליחה להוציא הופעה עוצמתית. חבל שהיא נדחקת לקרן זווית בהמשך הסרט) סובלת עוול איום. כאב עצום. וכתף קרה, קפואה, מאחותה. מכירים את המשפט האמריקאי Kicking someone when she's down? אז זה. התחלת הסרט מביאה אותה עם 10 טון עצב.ואז מתחיל הסרט. עם מוסיקה שמחה. כיף. היא סבלה קשות, והנה יש לנו טייס חמוד.
הדמות של חן אמסלם קצת נעלמת מהסרט, ועכשיו יש לנו טייס ובת זוגתו (אותה אחות ממקודם). כשהיא תצטרך עזרה מאותה האחת שהיא זרקה לפני שנים – הפיוס ביניהן מהיר מדי. אני לא הייתי סולח. בטח לא כל כך מהר.
חן אמסלם אומרת מראש לדמות של שלום אסייג (טוב מאוד גם כאן) – אני בחיים לא אחזור בתשובה. תשכח מזה. והיא אכן עומדת במילה שלה. אצל צחי הלוי – גם הוא אומר את אותו משפט בדיוק, אבל אצלו אכן מתחיל תהליך התחזקות. בעצם, לא תהליך. מהר מאוד הוא נשבה בקסמי הדת. סצנה אחת של ריקוד ושירים המשבחים את השם – והופ – הוא שם כיפה על הראש. פשוט מאוד.
בחווה הזאת יש מישהו שמגולם על ידי יניב סוויסה (שחקן סימפטי. כאן אין לו עם מה לעבוד). יש לדמות שלו איזשהו עניין לא פתור עם בת זוגתו. עניין לא ברור, כי לא מפורט. בכלל. ומסתבר שהוא מתאהב בדמות של חן אמסלם. ככה פתאום הוא מאוהב. הוידוי הזה על האהבה הפתאומית מגיע משום מקום, והופך לסצנה מביכה ולא נעימה למבט.
מה שמצית את האנטגוניזם של נערי החווה כלפי חן אמסלם. הדת (או יותר נכון, הממסד הדתי) יוצא מהסרט הזה מאוד לא טוב. אין לממסד הדתי שום חמלה כלפי האחר. וגם החמלה שיש מותנית בכך שתהיי צנועה, תורידי את הראש, ואם אפשר, תתפללי מדי פעם.
העריכה של הסרט לא החליטה מיהו גיבור הסרט – הסרט מתחיל עם חן אמסלם, ואז עוזב אותה לזמן ארוך מדי, ויש כאן גם את שלום אסייג וגם את צחי הלוי, שכביכול חוזר בתשובה. אז הסיפור של מי זה?
הכול כאן שטוח, ללא שום תהליך דרמטי הגיוני שעובר על הדמויות (גם המחלה שנזרקת כאן אל המיקס – פתאום המצב משתפר פלאים, רק כדי להגיד, בו'אנה, נפלאות דרכי השם, ואז, פתאום, המחלה חוזרת. יותר צפוי מצפוי, ולא עובד בכלל דרמטית), וכשאני מביט מבחוץ על כל הדמויות האלו ולא מעורב רגשית במה שקורה להן, כל עניין הפיוס נזרק מהחלון, כי אין לי ממש עם מי להתפייס. סרט עם כוונות טובות, אבל בלי בסיס להישען עליו.
ואז מתחיל הסרט. עם מוסיקה שמחה. כיף. היא סבלה קשות, והנה יש לנו טייס חמוד.
איתן 
כתבה/ביקורת מעניינת/מקצועית ויפה כשלעצמה וזאת ללא קשר לדעתי על הסרט (שאין לי כי לא צפיתי בו)
בול. תיאור מדוייק להפליא של כל מה שלא עובד בסרט (וחבל, כי הרעיון נחמד והשחקנים טובים).