היום מתחילה תחרות פרסי אופיר של האקדמיה הישראלית לקולנוע, או בשמה המוכר יותר: מי יזכה להפסיד ולא לקבל אפילו מועמדות לאוסקר?
כל שנה אנחנו מתלוננים על זה, וכל שנה זה חוזר לשטות הזאת, ונדמה שהשנה זה אפילו שטותי יותר: הרי אף אחד לא רוצה לגעת בנו במקל. אפילו אלו שאינם אנטישמים, ואפילו אלו שאוהבים את הקולנוע הישראלי – הם יושבים בצד ומחכים שיעבור זעם. למה להם הפגנות על הראש, וויכוחים פוליטיים, והחלפת האשמות על אנטישמיות וגזענות ועוד כהנה וכהנה. סך הכול תחרות של סרטים. בוא נחכה שערפל המלחמה יתפוגג, ואז נחזור להיות חברים של כולם.
אז בינתיים, האקדמיה הישראלית מתכנסת כדי לבחור את הסרט שיזכה לקבל כתף קרה מהאקדמיה האמריקאית. במקום לבחור את הסרט הכי טוב, הם בוחרים את הסרט שאין לו סיכוי באוסקר.
וגם: אז אולי לפחות לעניין את הקהל הישראלי? גם זה לא. כל שנה יש כאן סרטים שכמעט אף ישראלי לא מכיר. גם השנה. תחרות סגורה לאנשי מקצוע בלבד בין עשרות סרטים, וכל שאר עמישראל, שהסרטים האלו הרי נעשו בשבילו – לא מעניין.
אז השנה עומדים על קו הזינוק 31 סרטים (בשבוע שעבר, כשהתפרסמה הרשימה, היו 32. אחד כבר הספיק לפרוש). מתוכם רק 4 (רק ארבעה!) כבר הופצו לקהל הרחב:דניאל אויערבאך (לא אהבתי. כאן כתבתי עליו)
העיר הזאת (סרט מצוין מצוין מצוין. וגם מצליח. כאן כתבתי עליו)
לבד מארבעת אלו, ראיתי כבר עוד שלושה:
סיפור חיים – סרט עצוב ויפה, גם אם לא שלם (כאן כתבתי עליו)
מתחת לצל של השמש – לא אהבתי
סודה – סרט יפה בעיניי, ויותר מכך, הסרט הנכון בזמן הנכון. סרט על התמודדות עם טראומות לאומיות ואישיות בשנות ה-50 כשאנחנו באמצע טראומה לאומית עצומה טרייה – זה בא ממש בזמן.
מכיוון שיש עוד 24 סרטים שלא ראיתי בתחרות הזאת, אני אנסה כאן לסמן את הכי מסקרנים: להמשיך לקרוא ←
דניאל אויערבאך (לא אהבתי. כאן כתבתי עליו)
איתן 