טיול שורשים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Treasure)

לפני בערך 25 שנה, כשעוד גרתי עם ההורים, איזושהי קרובה-רחוקה מאמריקה הגיעה לבקר אותנו בתל אביב. בשבת אחת היא ביקשה שניקח אותה למקום שבו נרצח רבין. כשהגענו לכיכר, ניסינו, אבא שלי ואני, להסביר לה איך זה קרה: כאן המדרגות שרבין ירד, שם חיכה לו יגאל עמיר – אבל היא לא ממש הקשיבה. היא צילמה כמה תמונות במצלמה, ותוך פחות מחמש דקות היא שאלה: איפה המקדונלדס הקרוב?

זה הזיכרון שעלה בראשי כשצפיתי ב"טיול שורשים". מישהי שאומרים לנו שהיא עיתונאית (כנראה יותר בסגנון של גיא פינס, ולא באמת עיתונאית חוקרת) מחליטה לנסוע עם אבא שלה לטיול שורשים בפולין. הטיול מתקיים בתחילת שנות ה-90, ואבא שלה הוא ניצול שואה. אז נוסעים לאושוויץ. וגם כאן היא כל הזמן מצלמת, ולא ממש מנסה להבין מי ומה עומד לפניה.קודם כל – לנה דנאהם היא העיתונאית. ההופעה שלה בסרט נדמית לי בעיקר אנמית. הכימיה שלה עם סטיבן פריי (שאמור להיות אבא שלה) לא קיימת. לא האמנתי ולו לרגע שיש ביניהם היכרות לפני הצילומים של הסרט הזה. אבל יותר מכך – הסרט מתרחש בנקודת זמן ספציפית, אבל לא מוסבר לנו למה דווקא עכשיו, באמצע החיים (היא בת 36 בסרט) היא החליטה שהגיע הזמן לטיול שורשים. רק בשלב מאוד מאוחר בסרט מוסבר שמות האימא הוא זה שכנראה פער חור גדול של צער בחייה, ושלח אותה לנסות להתחבר לזהות אישית שלה, אבל אני לא יודע כלום על הקשר של האישה הזאת עם אימא שלה, אז אני לא מתחבר לכאב שלה שמניע אותה לטוס חצי עולם ולסחוב את אבא שלה איתה.

והבעיה השנייה – העיתונאית הזאת נראית לי אישה חילונית לגמרי. לא דתייה ולא בתהליך של חזרה בתשובה. במזוודה היא מחזיקה אינספור ספרים על קורות היהודים בשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת באירופה. חומר לימוד. כאילו שהיא מנסה להתקרב ליהדותה דרך חוויותיו של אביה בשואה, רק שאין שום דבר יהודי באישה הזאת. 

מכיוון שהקשר עם אביה בסרט נדמה לי כמאוד מלאכותי (הדיאלוגים מנסים איכשהו לקרב ביניהם, אבל אפילו שאלה כמו: מתי עשית סקס לאחרונה? לא מביאה לקשר הגיוני בין האב לכאורה והבת לכאורה האלו), הכול לא מאוד מעניין כאן. סטיבן פריי עוד מנסה איכשהו לשחק את ניצול השואה שלא מאוד שמח לשחזר את חוויותיו במחנה הריכוז, אבל הבימוי חסר העניין לא מאוד עוזר – ברגע היחיד שמעניין כאן מהבחינה הזאת, הרגע שבו הוא מזהה את המיקום המדויק שבו הורידו אותו מהרכבת בכניסה לאושוויץ, הבמאית מחליטה להוסיף סאונד של חיילי SS שצועקים והמולה מפחידה שאמורה לבוא מתוך ראשו של האב. זה מיותר ומגוחך. במקום להיות איתו ברגע הזה, הבמאית לוחצת בכוח על דוושת הדרמה, וזה מיד שולח אותי בכיוון השני – ניתוק מהמתרחש.

הסרט מתחיל בנמל התעופה בוורשה, עם הנחיתה, ומסתיים באותו נמל התעופה, עם ההמראה חזרה הביתה, כך שאין כאן פירוט על החיים שלהם בבית, שם באמריקה. אין לי רקע על מה הביא אותם לכאן. אני לא ממש יודע מה הם עושים, במה הם עוסקים, מה התחביבים שלהם, מה שגורם לדיאלוגים להיות כתובים בצורה לא מאוד אמינה, שהרי תפקידם יהיה לחשוף בפנינו כל מיני דברים על החיים שלהם, ויש בהם פחות הרגשה של מציאות של כאן ועכשיו.

אז זה הסרט הזה, "טיול שורשים". סיפור על אישה שאומרים לנו שהיא עיתונאית, אבל אני לא באמת יודע מה היא עושה, ועל אדם שאומרים לנו שהוא אבא שלה, אבל אני מרגיש בעיקר מבוכה של שני האנשים האלו במגע היומיומי שלהם, ועל המסע חסר הסיבה האמיתית באמצע החיים שלה לאושוויץ. לא באמת הבנתי למה דווקא העיתונאית הזאת מובילה את הסיפור הזה. היא לא נראית לי דמות מעניינת מספיק. ועל האבא אני לא יודע בכלל כלום. מה הוא עשה באמריקה אחרי השואה: רופא? מורה? עבד בהובלות? מה היו חייו לפני הטיול הזה חזרה לעבר? אני לא יודע כמעט כלום על האנשים האלו שמטיילים בפולין סרט שלם, אז הסרט הזה לא מאוד מעניין אותי.

איתן ווייץ

ניתן ליצור איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il