על עשבים יבשים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Kuru Otlar Üstüne)

נורי בילגה ג'יילאן. האיש נחשב לאחד מהמובילים בבימאי העולם. כל סרט שהוא עושה נכנס אוטומטית לתחרות בפסטיבל קאן היוקרתי. כל סרט שהוא עושה מקבל ביקורות אוהבות מאוד מאוד. כל סרט שהוא עושה ארוך מאוד מאוד. בטורקית מאוד מאוד.

ואני?  ראיתי כמה סרטים שלו, ואיכשהו נמצא באמצע: מחבב את סרטיו, אבל רחוק מאוד מההשתפכויות של שאר המבקרים שהפכו אותו לפילוסוף נעלה.

אז הסרט החדש שלו. שלוש שעות ורבע. בטורקית. אכן סרט ארוך. מרגישים את האורך. לא סבלתי בהקרנה, וברובה גם התעניינתי במה שקורה על המסך, אבל אם לומר על האמת – קורה כאן הרבה, אבל גם אולי לא מספיק. יש כאן, להרגשתי, סוג של בלבול לא ברור.

כי צריך לומר: הפוסטר של הסרט, זה שבו יש נערה עם פתיתי שלג על ראשה מסתכלת עלי? הוא פוסטר מטעה. הנערה הזאת מעורבת במה שחשבתי שיהיה חוט העלילה העיקרי כאן.התחלת הסרט. גבר הולך בשלג. הרבה שלג יש בסרט. הרבה סופות שלג. אבל יש גם המון סצנות בפנים. מוארות באור צהוב וחם. עד כדי כך שהרגשתי שהחוץ והפנים לא נמצאים באותו מקום. בהתחלת הסרט יש די הרבה סצנות של גיבור הסרט, הגבר הזה מהשלג, נפגש עם כל מיני דמויות משנה. השיחות לא מאוד חשובות. אלו הם יחסי הידידות שלו עם כולם שחשובים. זאת היכרות שלנו, הצופים, עם הסביבה הזאת של הכפר המושלג הזה והאנשים שגרים ועובדים בו. מעין הנחת היסודות לדרמה האמיתית שתכף תגיע. והיא אכן מגיעה: הגבר הזה, שאיתו הלכנו זמן מסך לא קצר – הוא מואשם בהתנהגות לא ראויה עם תלמידה (זאת ההיא עם השיער המושלג מהפוסטר). אז דנים בזה קצת

ועוזבים את הסיפור הזה כמעט לחלוטין.

כי עכשיו עוברים לספר סיפור אחר לגמרי. סיפור של משולש רומנטי מסקרן. גיבור הסרט והשותף שלו לדירה נפגשים עם אישה. שניהם רוצים אותה, אבל בינתיים הם מתנהלים בסוג של פגישות אפלטוניות. האווירה בפגישות האלו נעימה, והכימיה בין שלושתם מקסימה. ואז (כלומר, אחרי בערך שעתיים מתוך השלוש וקצת של הסרט הזה) מגיעים לסצנה ארוכה של גיבור הסרט עם האישה הזאת בבית שלה. הם אוכלים ומדברים ו…

סצנה ארוכה מאוד. מעניינת מאוד. נעימה מאוד. תמוהה מאוד.

כעקרון, אני חושב שפילוסופיה אינה דבר מעניין בפני עצמו. רק כשמביאים עקרון פילוסופי לכדי מבחן המציאות אני מתחיל לגלות עניין (ובמקרים מסוימים, גם רגש). השיחה בין שניהם גולשת לכדי עניינים פילוסופיים. הדינמיקה ביניהם מקסימה, אבל אין באמת קשר בין המציאות לשיחה שלהם. האישה קטועת רגל, והולכת עם פרוטזה. פעם היא היתה קורבן לפיגוע טרור, והחלימה. אבל אין ממש דיון בפוליטיקה במציאות העכשווית של הסרט. רק דיון תיאורטי.

ואז גם מגיע רגע כל כך משונה שאני לא יכול לסלוח עליו. הזכיר לי רגע מתוך "משחקי שעשוע" של מיכאל האנקה, רגע ששולף אותי מהמציאות הקולנועית בצורה כל כך בוטה עד שקשה לי לחזור לסיפור לאחר מכן.

וזה רגע מאוד לא ברור. כנושא צד (אני מניח), הסרט מדבר על אמנות. גיבור הסרט הוא מורה לציור. והוא גם צלם חובב (וצילומים שלו משולבים בסרט). וגם היא מצלמת ומציירת. והרגע הכל כך משונה הזה נוגע לאחורי הקלעים של סרט קולנוע. אבל מה בדיוק הסרט הזה רוצה לומר על אמנות? לא ממש ברור.

הרי הסרט עצמו מצולם כמעט כולו עם מצלמה סטטית. אבל באותה סצנה רומנטית ארוכה יש פתאום תנועת מצלמה יזומה.

הסרט הזה, כמעט כולו, מתרחש מול עינינו בזמן הווה. ולקראת הסוף פתאום יש וויס-אובר ששובר את הגישה שלי לסרט כולו.

וגם: כמעט ואין מוסיקה בסרט. בסוף יש.

וגם: כמעט כל הסרט בשלג (כלומר, כל מה בחוץ). בסוף יש שמש, עד שכמעט וחשבתי שמדובר במקום אחר לחלוטין.

מצד אחד, הסרט הזה נעים ויש בו אינספור שיחות (עומס המלל קצת מכביד על האוזן, אבל הכימיה בין כולם כאן נחמדה, אז אני מחייך רוב הזמן). לא ממש משנה על מה מדברים, אלא האווירה. הרי ההערות הפילוסופיות לא באמת נבחנות במציאות של הסרט, כי לא קורה הרבה (כלומר, קורה כל הזמן, אבל קווי העלילה העיקריים לא באמת מגיעים למימוש דרמטי).

אז מה שיש כאן, בסופו של דבר, הוא סרט נעים אבל ארווווך מאוד, שמחליף סגנונות ונראטיבים במה שנראה לי כמעט כמו טעות, מבלי לערב אותי רגשית, כי הדמות הולכת לפה ולשם, מדברת אינסוף עם אינספור אנשים לא משנה על מה, אבל בלי שיהיה קשר בין המילים למעשים – ולכל זה יש פרטנציה פילוסופית חסרת כיסוי. סרט נחמד, אבל משלוש שעות ורבע בטורקית מותר לי לצפות ליותר מנחמד. הוא באמת נחמד, הג'יילאן הזה (כלומר, הסרטים שלו. מעולם לא פגשתי בו), אבל לטעמי הוא רחוק מאוד מהשלמות שמבקרי קולנוע אחרים רואים בו.

איתן ווייץ

ניתן ליצור איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il