היום מתחילה תחרות פרסי אופיר של האקדמיה הישראלית לקולנוע, או בשמה המוכר יותר: מי יזכה להפסיד ולא לקבל אפילו מועמדות לאוסקר?
כל שנה אנחנו מתלוננים על זה, וכל שנה זה חוזר לשטות הזאת, ונדמה שהשנה זה אפילו שטותי יותר: הרי אף אחד לא רוצה לגעת בנו במקל. אפילו אלו שאינם אנטישמים, ואפילו אלו שאוהבים את הקולנוע הישראלי – הם יושבים בצד ומחכים שיעבור זעם. למה להם הפגנות על הראש, וויכוחים פוליטיים, והחלפת האשמות על אנטישמיות וגזענות ועוד כהנה וכהנה. סך הכול תחרות של סרטים. בוא נחכה שערפל המלחמה יתפוגג, ואז נחזור להיות חברים של כולם.
אז בינתיים, האקדמיה הישראלית מתכנסת כדי לבחור את הסרט שיזכה לקבל כתף קרה מהאקדמיה האמריקאית. במקום לבחור את הסרט הכי טוב, הם בוחרים את הסרט שאין לו סיכוי באוסקר.
וגם: אז אולי לפחות לעניין את הקהל הישראלי? גם זה לא. כל שנה יש כאן סרטים שכמעט אף ישראלי לא מכיר. גם השנה. תחרות סגורה לאנשי מקצוע בלבד בין עשרות סרטים, וכל שאר עמישראל, שהסרטים האלו הרי נעשו בשבילו – לא מעניין.
אז השנה עומדים על קו הזינוק 31 סרטים (בשבוע שעבר, כשהתפרסמה הרשימה, היו 32. אחד כבר הספיק לפרוש). מתוכם רק 4 (רק ארבעה!) כבר הופצו לקהל הרחב:דניאל אויערבאך (לא אהבתי. כאן כתבתי עליו)
העיר הזאת (סרט מצוין מצוין מצוין. וגם מצליח. כאן כתבתי עליו)
לבד מארבעת אלו, ראיתי כבר עוד שלושה:
סיפור חיים – סרט עצוב ויפה, גם אם לא שלם (כאן כתבתי עליו)
מתחת לצל של השמש – לא אהבתי
סודה – סרט יפה בעיניי, ויותר מכך, הסרט הנכון בזמן הנכון. סרט על התמודדות עם טראומות לאומיות ואישיות בשנות ה-50 כשאנחנו באמצע טראומה לאומית עצומה טרייה – זה בא ממש בזמן.
מכיוון שיש עוד 24 סרטים שלא ראיתי בתחרות הזאת, אני אנסה כאן לסמן את הכי מסקרנים: להמשיך לקרוא ←
מה רע בלחמוד? בלרצות משהו שהוא לא שלך? טעם החיים, לא?
שמי זרחין. באמת אחד מטובי הבמאים שיש לנו בישראל. ולמזלו (ולמזלנו) גם אחד המצליחים. סרטו הקודם, "השתיקה", היה סרט יוצא דופן בפילמוגרפיה שלו. סרט שבו יצא קצת זרחין מעורו. עשה משהו שונה ממה שהוא עושה בדרך כלל. רצה משהו אחר. חמד סגנון חדש. הקהל לא הגיב טוב לשינוי הזה. הסרט לא הצליח. אז שמי זרחין, בעקרון, חוזר לישן ולטוב. הבעיה היא שכשאתה כבר טועם מ"הפרי האסור", מתנסה במשהו חדש, מרגש, שונה, אחר, חווה סכנה וכישלון, קשה לחזור אחורה כאילו כלום לא קרה.
וזה "חמדה".
זרחין הרי במאי ותיק ומיומן. הוא שוחה בחומר, יודע איך לעשות דרמות מרובות דמויות, לשלוט באין ספור שחקנים, באנסמבל גדול, בכמה וכמה חוטי נראטיב. גם ב"חמדה" זרחין מוציא הצגות משחק מופלאות מהשחקנים שלו. בעיקר ריגשה אותי אסי לוי בהופעה משתקת ממש. יש רגע בסרט, בחלק הראשון שלו, כשאני עוד לא ממש יודע מי הדמויות ולמה, כשהיא נמצאת לבד בבריכה עם גבר שהיא לא רוצה להיות איתו. הסצנה הזאת נטולת דיאלוג, אבל לוי במשחק אדיר ממש מכניסה אותי אל תוך עולמה של דמות מתוסכלת, כועסת, מבוישת, בעיקר אחת שלא רוצה להיות פה כאן ועכשיו. קשת רגשות רחבה ללא מילים ברגע אחד – סצנה מרגשת של שחקנית נפלאה.כמובן שגם ששון גבאי מצוין כאן (לא ציפיתי לפחות), ומאור לוי מזכיר קצת את אושרי כהן הצעיר, איתו עבד זרחין ב"כוכבים של שלומי" (וגם ב"שתיקה"). אבל ב"חמדה" זרחין יצא לדרך, להרגשתי, מהר מ להמשיך לקרוא ←
דניאל אויערבאך (לא אהבתי. כאן כתבתי עליו)
כמובן שגם ששון גבאי מצוין כאן (לא ציפיתי לפחות), ומאור לוי מזכיר קצת את אושרי כהן הצעיר, איתו עבד זרחין ב"כוכבים של שלומי" (וגם ב"שתיקה"). אבל ב"חמדה" זרחין יצא לדרך, להרגשתי, מהר מ להמשיך לקרוא 
איתן 