הטריילר של "למצוא את הדרך" מבטיח סרט קטן, צנוע, אנושי, ומרגש. אז הלכתי לראות. והסרט הזה אכן קטן, וצנוע, ואנושי. מרגש – לא כל כך. "למצוא את הדרך" פועל בתוך נוסחה שחוקה (שזה לאו דווקא דבר רע), אבל הוא עושה את זה ללא גרם של שאר רוח, ללא שמץ של דמיון יצירתי.
הנוסחה המדריכה את "למצוא את הדרך" היא סרט מסע. גבר יפני שאיבד את בת זוגתו למחלת האלצהיימר נוסע לאנגליה כדי למלא את משאלתה האחרונה של אהובתו המנוחה – לפזר את אפרה באגם ווינדמיר בצפון מערב האי הבריטי.
סרטי מסע, מעצם קיומם, אמורים לסמן מטרה אחת (במקרה של הסרט הזה – המסע לאנגליה), אבל, בעצם, תוך כדי המסע להשיג מטרה אחרת, עמוקה יותר (במקרה של הסרט הזה – לתקן את הקשר השבור של האב עם הבן המנוכר שלו). הבעיה עם הסרט הזה היא שהמסע הזה כמעט ולא קיים. המסע כמעט נגמר לפני שהתחיל.הרי במסע צריכים להיות מכשולים. כל מיני דברים שקורים בדרך, בעיות, תקלות, והדרך שבה הדמות הראשית תתמודד עם הבעיות תגלה לה דברים חדשים על עצמה. כאן, ב"למצוא את הדרך", הגבר מ להמשיך לקרוא ←
הרי במסע צריכים להיות מכשולים. כל מיני דברים שקורים בדרך, בעיות, תקלות, והדרך שבה הדמות הראשית תתמודד עם הבעיות תגלה לה דברים חדשים על עצמה. כאן, ב"למצוא את הדרך", הגבר מ להמשיך לקרוא 
איתן 