הערה: לפי תקנון האקדמיה הישראלית לקולנוע, הסרט הזוכה בפרס הסרט הטוב ביותר הוא גם הסרט הנבחר ליצג את ישראל בטקס האוסקר. אבל לפי תקנון האקדמיה האמריקאית, "פלייאוף" פסול, מכיוון שרובו המוחלט דובר אנגלית. זה לא צריך לשנות, אבל הוכח בעבר שחברי אקדמיה בישראל מתחשבים גם בנתון הזה.
אוי, אכזבה. אני דווקא אוהב את ערן ריקליס. הוא במאי מקצוען, שהכל אצלו זורם בדיוק מופתי, והוא יודע לשלב את הפופולרי והמסחרי עם האיכותי ואפילו המשמעותי. די סימפטתי את "שליחותו של הממונה", שלקח את הפרס הראשון בשנה שעברה, ואהבתי גם את "הכלה הסורית" ואת "צומת וולקן", בין היתר. אבל נדמה לי ש"פלייאוף", סרטו החדש של ריקליס, הוא סרטו הקלוש ביותר זה שנים רבות.
"פלייאוף" הוא עיבוד קולנועי חופשי של אפיזודה אחת מחייו של רלף קליין, מאמן הכדורסל האגדי. בתחילת שנות ה-80, לאחר שהוביל את מכבי תל אביב לזכיה באליפות אירופה, ואת נבחרת ישראל לסגנות אליפות היבשת (הישג שהנבחרת הלאומית שלנו לא שחזרה עד היום) קיבל קליין הצעה לאמן את נבחרת מערב גרמניה. קליין היה ניצול שואה, ובכל זאת הוא נעתר לבקשה.
הקונפליקט בבסיס הסרט פשוט: ניצול שואה שבא להתעמת עם עברו, ולהיוולד מחדש. ריקליס החליט שהוא רוצה לעשות סרט בינלאומי. אולי הוא חשב שהוא מוכן לפריצה ההוליוודית שלו. הוא ליהק לתפקיד הראשי בסרט שלו את דני יוסטון (אקס-מן: וולברין, התנגשות הטיטאנים), שחקן הוליוודי עם נוכחות מרשימה, אבל גם כלי ריק מתוכן. התפקיד הזה היה יושב בול על כוכב סרטו הקודם של ריקליס, מרק איווניר. לאיווניר יש גם כריזמה ונוכחות מחשמלת, וגם יכולת להראות רגישות לסביבה ולאנשים. ליוסטון אין את זה. טכנית, כמו תמיד אצל ריקליס, הכל עובד נהדר. אבל משהו שם לא עובד: בהתחלה חשבתי שריקליס ישתמש בנוסחת המאמן-שמגיע-לקבוצה-כושלת-ומעלה-אותה-על-דרך-המלך. אבל הנוסחה הזו נזנחת די מהר. ואז ריקליס משתמש בנוסחת הבא-לשכונה-בחור-חדש-והבחור-הישן-לא-אוהב-את-זה. וכמובן שמתפתח רומן בין הדמות החדשה לאישה מקומית (אמירה קאסאר, שעושה חיקוי לא מוצלח של סיבל קקילי. הו, הבו לי את פאתיח אקין).
דני יוסטון (המאמן) ומקס רימלט (הקפטן) ב"פלייאוף". נו, שוין.
איתן 