שבוע קולנוע איטלקי: אימא של הים

(שם הסרט במקור: L'arminuta)

לקראת סוף הסרט אומרת האימא לבת: את לא יכולה להיות עם פנים חמוצות כל החיים.

חבל שהסרט הזה לא מקשיב לעצה הזאת.

"אימא של הים" הוא סרט מדכא. סרט ששוקל כמה וכמה טונות, נע באיטיות כבדה ומתסכלת, ומהווה סוג של סדרה בלתי נגמרת של עצב.

ילדה נשלחת לחיות עם הדודה בכפר. היא לא רוצה, אבל האבא מוריד אותה אצל הדודה והדוד, ונוסע. הסיבה למעבר הזה תתגלה רק לקראת סוף הסרט, אבל היא תישכח לזמן די ארוך. בינתיים יהיו שם אימא (נוספת) בדיכאון מתמיד, הטרדה מינית, מוות במשפחה, וילדה שמרגישה שמעבירים אותה כמו חפץ ממקום למקום. ילדה שמרגישה שאף אחד לא אוהב אותה. אף אחד לא רוצה אותה.

אולי הסרט הזה מבקש לבדוק התמודדות עם דיכאון קליני. האימא כאן עצובה באופן קבוע. אבל אולי היה צריך לספר את הסיפור מהצד שלה, ולא מהצד של הילדה. כי מבט מבחוץ על העצב הבלתי נגמר הזה מתחיל בשלב מסוים להצחיק. כמה טרגדיות כבר אפשר לסבול. בשלב מסוים זה הופך למגוחך.הסרט הזה גם לא ממש מסביר את הסיבות למה שקורה. האבא מרביץ לבן הגדול. לא ממש ברור למה. המוות במשפחה מגיע בפתאומיות, ונעלם מהסרט די מהר. והתעלומה הגדולה בעניין הילדה – ההסבר מגיע רק בשלב מאוד מאוחר. ועד אז, הסרט הזה אנמי למדי. כמעט בלי מוסיקה שתכוון את הרגש (המוסיקה מגיעה רק בקטעי המעבר. והיא, כמובן, עצובה). יש לא מעט סצנות ארוחה שבהן הרעש היחיד שנשמע הוא קרקוש מזלגות וסכינים. האנשים לא מדברים. אין מוסיקה. שקט ארוך ומעיק.

כדי לעשות סרט על דיכאון לא צריך לדכא אותי. כן צריך לבנות נראטיב שיקרב אותי אל הדמויות, ואפילו לשלב כמה רגעים קלילים יותר. אין את זה בסרט. רק הקשר בין גיבורת הסרט לאחות הקטנה מהווה נחמה רגעית (סצנה אחת שבה היא בורחת מהבית והאחות באה לחפש אותה היא היחידה שהזיזה אצלי משהו בלב). גם הנערה עצמה מתפרצת רק לעיתים רחוקות. משהו כאן כמעט ולא חי. אולי אין טעם לחיים (אני חושב שזה מה שהסצנה האחרונה אומרת). אבל האכזבה שמגיעה לקראת סוף הסרט אינה אפקטיבית אם לא הייתה תקווה. והסרט הזה לא מספק אף רגע אחד של תקווה.

זה היה אמור להיות סרט התבגרות של ילדה – נערה. מקום שבו אישה צעירה מגלה את החיים, תוהה על טיבם, מקבלת את הטוב ואת הרע, ואז מבינה שהחיים קשים ואחר כך מתים. במקום זה, היא מגיעה למקום שהיא לא רוצה להיות בו, מזעיפה פנים כל הסרט, במקום שבו כולם מזעיפים פנים כל הזמן, ובסוף הולכת לים. וזהו. סרט ממש לא נעים לצפייה, "אימא של הים".

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s