הארייט הדרך לחופש: הביקורת

(שם הסרט במקור: Harriet)

הסרט הזה מספר על דמות שחיה באמת במאה ה-19. הוא גם נראה כאילו עשו אותו ממש בתחילת ימי הקולנוע.

וזה מאוד מצער אותי, מכיוון שבעצם יש כאן סיפור מעורר השראה על אמונה בנסיבות קשות מאוד. תסריט שבאמת הולך צעד צעד עם הגיבורה שלו, מוציא אותה מעבדות, מוליך אותה בנתיבים מסוכנים, ולאט לאט מתעצבת בה ההכרה בזכותה לחיות חיים חופשיים, וביכולתה להעזר באמונה שלה באלוהים כדי לעזור גם לאחרים לחיות את החיים החופשיים שאלוהים הוליך אותה אליהם. סינתיה אריבו, בתפקיד הראשי, עושה עבודה מעולה בדרך שבה היא מביאה את גופה ממצב של נידפות קלילה ברוח למצב של בטחון עצמי מופגן (אולי גם מופגן מדי. יש רגעים שבהם כמעט ונדמה שהיא חוטאת בחטא היוהרה). המועמדות שלה לאוסקר מוצדקת לגמרי.

אז עם כל הבסיס העומד כאן יציב, איך קורה שהבמאית כאן עושה עבודה כל כך פרימיטיבית? איך הסרט הזה מתפספס בכל רגע ובכל שניה שלו?קאסי למונס עשתה פעם סרט שמאוד אהבתי. "הסודות של איב", שהופץ בישראל לקראת סוף שנות ה-90, היה סרט קטן ועצמאי שנעשה בתשוקה גדולה. אפילו סמואל ג'קסון, שהופיע בסרט בתפקיד משנה, אפילו הוא קיבל קרדיט הפקה על הסרט ההוא. הדבר הראשון שרואים עם פתיחת ההקרנה של "הארייט" הוא הלוגו של חברת יוניברסל. קאסי למונס משחקת במגרש של הגדולים עכשיו. מדובר בהפקה הוליוודית גדולה, ולמונס פשוט שכחה מה זה אומר למצוא פתרונות יצירתיים לבעיות של האין-כסף. כשהסרט התחיל חשבתי ש