הכל בכל מקום בבת אחת: הביקורת

(שם הסרט במקור: Everything Everywhere All At Once)

הביקורת במילה אחת: אההההההההההההה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

בקצת יותר פירוט:

לפני כמה שנים הסתובב בעולם סרט קטן עם באז גדול. לסרט קראו "איש האולר" (Swiss Army Man). הוא היה ידוע גם כ"סרט הגופה המפליצה". כשראיתי אותו, קשה היה להתעלם מכושר ההמצאה יוצא הדופן של בימאי הסרט, שני אנשים בשם דניאל (המתקראים פשוט דה דניאלס), ומצד שני, הרגשתי שהסרט ההוא, עם כל הרצון להיות אמוציונלי ולמצוא משמעות בתסריט, בד הקולנוע היה בעיקר מקום בו הדניאלס יכלו להתפרע ולהראות איזה מקוריים הם. להרגשתי, זאת היתה כל המטרה של "איש האולר" – הצגת תכלית של במאים שרוצים להראות לעולם את מקוריות מחשבתם, על חשבון הרגש והדמויות וכל השאר.

אז עכשיו הגיע סרטם החדש של הדניאלס. וכל מה ש"איש האולר" היה, "הכל בכל מקום בבת אחת" הוא אותו דבר, רק

הרבה

יותר

גדול!!!

או אולי: "הכל בכל מקום בבת אחת" היא כמו גרסת כיסוי של להקת רוק כבד מאוד מאוד לשיר קטן וחביב מלפני כמה שנים. משהו שמישהו ניגן בגיטרה אחת בבית מנוגן עכשיו באולפן עם 7 גיטרות, דיסטורשנים, קלידים, בס, 3 סטים של מערכות תופים, והפקה כבדה מאוד. דף לפארד עושים שיר של יהודית רביץ.

הרעיון הוא קטן ומעניין: אם דברים רעים קורים לאנשים טובים, אז מה הטעם לחיות בכלל?

שואלת הבת.

עונה האימא: האהבה תנצח. בכל זאת ולמרות הכל. האהבה תיתן טעם לחיים. סיבה לחיים.

זה הרעיון.

מכאן הסרט מתפתח לעולמות דמיוניים כל כך עצומים, רק שמהר מאוד אני הרגשתי שהדניאלס לא כאלה גדולים כמו שעושים מהם (או כמו שהם עושים מעצמם). לכאורה, מתבקש לומר שיש לדניאלס מעיין המצאות בלתי נגמר. אני לא חושב שזה נכון. כל העולמות שהסרט הזה מבקר בהם מגיעים למסך די מהר, ואז רק חוזרים אליהם שוב ושוב. ושוב. הדניאלס מעמיסים על הסרט המון צבעים עזים, תאורה דינמית מתחלפת תדירות, מוסיקה (כמובן), תסריט שאני לא יודע אם לקרוא לו גאוני או אידיוטי (אני נוטה לאידיוטי), ובעיקר – חוסר ברגש אמיתי. הסרט ארוך מדי (שעתיים ועשרים), חוזר על עצמו, צועק בקול גדול

תראו כמה אנחנו מקוריים

כשאת כל זה אפשר היה לעשות הרבה יותר קצר, והרבה פחות רועש. אני, למשל, הייתי רוצה לראות גרסת כיסוי של "הכל בכל מקום בבת אחת" בידיים של מישל גונדרי. את כל הרעיונות שלו הוא עושה בעבודת יד. צנוע. לא לוקח לעצמו תשומת לב, ודווקא בגלל זה הוא היה לתקופה מסוימת בתחילת האלף במאי מרתק. הדניאלס בעיקר מתעסקים במקוריות (הלא כל כך מקורית. בייגל הוא סוף העולם. בדיחה), והם זורקים למיקס כל מה שיש להם, כולל ציטוטים / גניבות מסרטים אחרים, כמו "2001 אודיסיאה בחלל", למשל, או "רטטוי", עוד למשל. לא כאלו מקוריים. אמרתי.

לזכותו של הסרט ניתן לומר בעיקר שתי מילים:

מישל יאו.

לא ראיתי אף אחד מסרטיה בעבר, ואני מניח שהביאו אותה לכאן בגלל המוניטין שלה באמנויות לחימה (ככה מספרים. כאמור, לא ראיתי), אבל כאן ניכר שהיא ממש נהנית לשחק בלונה פארק המאוד רועש הזה של הדניאלס. חדוות המשחק שלה בכל זאת משאירה אותי בתוך הסרט, גם כשהוא מאבד את עצמו לדעת. לרוק הכבד הזה בצורת סרט יש אפילו לב, והכל אצל מישל יאו. אמנם ה"אהבה תנצח" של התסריט של הדניאלס זוכה אצלי בעיקר לנחירות פחחח…., אבל מישל יאו כמעט גורמת לי להאמין לכוונה המקורית. כמעט.

אז כן, לדניאלס יש רעיונות מקוריים. אבל יש להם גם אגו עצום שמתפוצץ על המסך ברעש אדיר וקובר אותי תחת ההריסות.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

4 מחשבות על “הכל בכל מקום בבת אחת: הביקורת

  1. היי ככה הרגשתי לגבי אנט כשהוא הגיע לסלקום (דיי מתחרט שלא ראיתי אותו באולם קולנוע הוא נראה מדהים שילוב מצוין של תפאורות אופרה וקולנוע). גם לו יש סיפור פשוט שדי נהרס בגלל שהסרט מחשיב את עצמו ליותר גדול ממה שהוא (כיאה לאופרה אני מניח…) אפשר לדעת מה ההבדל בין השניים?

    באשר לאיש אולר שווצרי אני לא זוכר הרבה ממנו אבל אני כן זוכר שקצת חיבבתי אותו אבל לא ממש התחברתי

    איתן לגיל: שאלה מעניינת. אני חושב שב"אנט" יש שני אלמנטים: אחד הוא הסגנון השונה והמשונה, והשני הוא התוכן – שבו הסאבטקסט בעצם צף על פני השטח. הם אומרים, למשל: "אני אוהב/ת אותך" בשיר שמצד אחד כאילו מגוחך, אבל בגלל הסגנון המשונה הזו, זה כאילו שני מינוסים שיוצרים פלוס – גם סגנון משונה, אבל גם כזה שמודע לעצם היותו משונה (אף אחד, הרי, לא אומר כל כך הרבה פעמים "אני אוהב אותך" בשיר. תמיד מנסים לעטוף את זה בסוג של פיוטיות של שירים), ודווקא בגלל זה יש שם משהו אמיתי בכל זאת, משהו מרגש. ב"הכל בכל מקום בבת אחת" – זה כמו בימאים שבטוחים שהם הכי גאונים בעולם, ואין להם מודעות עצמית בכלל, אז מה שנשאר הוא סדרה בלתי נגמרת של "שופוני". וזה דחה אותי.

  2. בכל מקרה יש שני סוגי סרטים שאני אוהב מאוד ותמיד יהיה סקרן לגביהם:
    1. דרמות/קומדיות רומנטיות (לא בהכרך עם מערכת יחסים )
    2.סרטים אקסטרהווגנדים (אלא אלמט החמישי/אדל בלנק סק) עדיף שיהיו קומדיות

    זה נראה כמו סרט שעונה על שניהם

  3. טוב ראיתי את הסרט והפלא ופלא אהבתי אותו (לא מאוד,הסוף קצת בעייתי והסרט צריך להזכיר לנו כל הזמן שהדמיות בסרט הם בני אדם ולא בובות לאנשים מיקומים אחרים/קונספטים למכשולים בחיים אבל מספיק בשביל לראות אותו שוב ולהמליץ למרות שאבא שלי היה מסכים אתך) ומאותה סיבה שאתה אוהב את אנט אני אוהב את הכל בכל מקום בבת אחת. חוץ מזה "שווה לחיות בשביל האהבה" זה המסר אבל לא הרעיון, הרעיון הוא איך מעבירים ויזואלית את תחושות האשמה על פוטנציאל לא ממומש בדור ה"גיקיים" סרטי מארוול וריק מורטי ובכללי מוצפים באינפורמציה? התשובה של הדניאלס להציף את הסרט,אוולין וג'וי בכמה שיותר "השראות" (פנטזיות של אנשים אחרים) כדי שיבינו שהן לא צריכות אותם כדי "לממש את הפוטנציאל שלהם" וכשזה לא "שכלום לא משנה כי כולם נגדך או בעד עצמם" אלא "כלום לא משנה כי יש אנשים שבעדך ויהיו לך אנשים שתהיי בעדם" כן אהבה היא המסר אבל היא לא הבעיה של הדמיות הראשיות והמחשת הבעיה של הדמויות הראשיות היא הרעיון בסרט. עכשיו האם היה למחיש את זה בלי הרעש? לא ממש לא… זה לא שפוטנציאל לא ממומש זה קונספט מקורי ("נשמה" יצא רק לפני שנה) אבל להראות את תהליך המחשבה של אדם שחושב על זה וההיגיון (או חוסר ההיגיון) של הפעולות שיובילו/אתה חושב שיביאו אותך לשם ממחשות על המסך טוב אם זה לא מקורי אז לפחות זה נדיר ואמיץ. הרעש לא היה חייב להיות רפרנסים לסרטים אחרים אבל אם זה לא היו סרטים זה היה יכול להיות מדע, ומוזיקה, ציור, משחקי מחשב או כל תחום עניין אחר שאפשר להציף את הראש בו זה לא ממש היה משנה את הסרט.
    ושוב אתה עושה את אותה טעות/לא מראה בביקורת שעשית בתקופה היפה בחיי אתה אומר שהנושא הוא אהבה למרות שהסרט אומר בתסריט שהסרט הוא על הרעש מסביב ואיך זה משפיע על הדמיות כחלק מחברה ובאופן אישי רק כאן התסריט אומר את זה רק באמצע הסרט ולא ב10 הדקות הראשונות.
    ובנוגע למודעות העצמית של ספארקס בוא נומר שעורכי דין הם לא כי הם נוראים בלהגן על הדמיות שהם מחשיבים לקרבנות אן פחות מצילה את הקהל ויותר משמרת אותו בקופסת שימורים מסתירה את הבעיות שלה כדי שהיא והנרי יראו יפה יותר והקהל באנט הוא הקהל הכי חד מימדי שראיתי… כתוב בכל צורה, לצלם במנועים קודשים היה יותר רצון עצמי מאשר ל"קהל" הזה (.ובכלל באנט רוב הדמיות באנט (חוץ מ.. טוב אנט) הנים אנשי קש (ביחוד הנרי) לפחות אצל הדניאלס זה נראה פחות כמו יומרנות ויותר כמו תינוק שרוצה להראות לך את אוסף הצעצועים שלו קצת קשה לכעוס על זה אפילו שזה יכול להיות מתיש.

  4. הביקורת שלך כן מעניינות רק חבל לי שאתה לפעמים מפספס/מתעלם לא במכוון מנושאים בסרט. למרות הביקורת שלי לאנט אני יכול להבין למה יש אנשים שאוהבים אותו אני אפילו לא ממש שונא את אנט הוא מבוים טוב מדי בשביל זה. ולמרות שאני חושב שבקונטקסט הזה אי אפשר לעשות את הסרט אחרת, ניתן לעשות סרט יקומים מקבילים על אהבה שהוא יותר עדין מהסרט הזה ויתן שלווה במקום רעש וככול הנראה יהיה יותר אמיץ ומקורי מהסרט הזה כהוא יהיה על בני אדם ולא חששות של אם ובת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s