דרך מוזרה לחיות: הביקורת

(שם הסרט במקור: Strange Way of Life)

בסינמטק תל אביב מוקרן בהקרנות יומיות סרטו האחרון של פדרו אלמודובר, סרט קצר בן 31 דקות הנקרא "דרך מוזרה לחיות". זה כבר הסרט הקצר השני של אלמודובר שמופץ כאן מסחרית, אחרי "הקול האנושי" שהופץ בישראל לפני שנתיים. כפי שכתבתי, היו בסרט ההוא דברים טובים יותר ופחות, אבל "דרך מוזרה לחיות" הוא חיה אחרת לגמרי. ועם זאת, גם בו יש דברים טובים יותר ופחות.

אמנות הסיפור הקצר היא אמנות מדויקת מאוד. סיפור שיש לו גבולות מאוד ברורים, שמתחיל ונגמר בלי לגלוש לסיפורי משנה, דמויות משנה, שמרכז את האנרגיה שלו באלמנט אחד ויודע להוציא את המקסימום מאותו אלמנט. "הקול האנושי" בזמנו הותיר אותי עם הרגשה שמדובר בסוג של התחלה למשהו שלא מגיע. בחלק של סיפור יותר רחב שלא באמת קיים. "דרך מוזרה לחיות" הוא סרט קצר שעומד בפני עצמו, והוא אכן מביא אותי די מהר לשיא (אפקטיבי למדי) ומסיים את הסיפור בקומפקטיות הרצויה.

הבעיה היא שנדמה לי שאלמודובר לא באמת יודע עדיין איך לעשות סרטים קצרים. הוא מאסטר בסרטים ארוכים (אנחנו מכירים את הסרטים שלו שמתפרסים על פני קריירה של יותר מ-40 שנה), אבל הוא עדיין לא מסתדר עם אמנות הסיפור הקצר.כי, למשל, הסצנה השנייה בסרט. המפגש המחודש בין האוהבים. בדיאלוגים שהדמויות אומרות יש כול כך הרבה מידע שנמסר שאין לי אלא להסיק שזו דרכו של התסריטאי למסור לי את האקספוזיציה, שאין לו זמן להראות לי סצנות מהעבר, אז הוא גורם לדמויות לומר "זוכר את הפעם ההיא במקסיקו?", והדיאלוגים חושפים את הסיבה לחזרתו של המאהב מהעבר בדרך לא אלגנטית כי…זה סרט קצר. אין זמן. צריך להריץ עניינים.

ואז יש עניין עם השהייה דרמטית (מבורכת, שתורמת לאפקט של סצנת השיא), אבל לתוכה אורג אלמודובר אילוסטרציה של "אותה פעם במקסיקו". הנוכחות של הסצנה הזאת קודם בדיבור בדיאלוג ואז כסצנה שמשוחקת על ידי שחקנים מבטלת אחת את השנייה. יש רגע יפה של שקיעה במעשה האהבה מאמש (את מעשה האהבה לא ראינו קודם, עכשיו הוא מקבל זווית חדשה), אבל נדמה שלא הכול יושב בסיפור הקצר.

ואז מגיעה סצנת השיא, והיא עובדת נהדר. היא עובדת כי הקונפליקט כאן הוא פשוט וקטן, תפור למידותיו של סרט קצר: יש אוהבים מהעבר שמתאחדים שוב, אבל לאחד מהם יש בן שחשוד ברצח, והשני הוא השריף. למי תהיה הנאמנות של השריף? לאהבתו מהעבר או לצדק שהוא מייצג ביום יום כשריף? ואותו אב – למי תהיה הנאמנות שלו – לבן שלו, או לאהוב שלו?

סצנה נהדרת שגם מפתיעה, ערוכה ומשוחקת נהדר, ואז יש עוד אפילוג קטן שמראה שאלמודובר, כנראה, היה רוצה להמשיך עם הדמויות האלו עוד אל פיתוח סיפור רחב יותר, אבל זהו סרט קצר, ואין לו את היריעה לעשות את זה.

אני מבין שאלמודובר מנסה כבר הרבה שנים לפרוץ אל מעבר לגבולות הקולנוע הספרדי, ולעשות סרט ארוך באנגלית. "הקול האנושי" היה, להבנתי, חילוץ עצמות בזמן שכולם ישבו בבית ולא עשו כלום, כי קורונה. "דרך מוזרה לחיות" הוא אולי אימון כלים לפני הסרט הראשון של אלמודובר באנגלית. הוא רוצה להרחיב את היריעה בשפה אחרת, והוא לא כל כך מסתדר עם יריעות קצרות. ועדיין, בפני עצמו, "דרך מוזרה לחיות" הוא סרט עם כמה רגעים יפים, עם סצנה אחת מצוינת, ועם ציפייה למשהו גדול שיבוא בעתיד. בינתיים, אחד הבמאים הכי גדולים בעולם מציג סרט קצר יפה גם אם רחוק משלמות, אבל זה אלמודובר, מה, לא תבואו לראות?

איתן ווייץ

ניתן ליצור איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il