תחייתו של הסרט הערבי. ערן קולירין אמר פעם שהבסיס ל"ביקור התזמורת" היה איזושהי קינה על המוסד של צפייה בסרט ערבי ביום שישי בערב. אז הוא רקם סיפור סביב זה, ועטף אותו בסגנונו הייחודי. קרן ידעיה, לפני שנתיים, ביימה את "כלת הים" (סרט שמאוד אהבתי). היא לקחה את החומרים של הסרט המצרי, ולשה אותם למשהו מודרני, חדש, וייחודי משלה. בא מרקו כרמל ואומר: למה ללוש? למה לשנות? החומרים של הסרט הערבי הקלאסי טובים כמו שהם. מרקו כרמל אוהב אותם כמו שהם, על יתרונותיהם וחסרונותיהם. אל "אחותי היפה" מביא כרמל את החומרים הכי פשוטים והכי בסיסיים: אהבה אסורה, משחקי כבוד, פטריארכליות גברית, כישופים ואמונות טפלות (או ליתר דיוק: שיחות עם המתים). אבל בעוד שלמה שקרן ידעיה עשתה אפשר לקרוא ניאו-בורקס, מרקו כרמל סרט ישראלי במובן הכי בסיסי וראשוני של המילה.
העיקר ב"אחותי היפה" הוא האהבה הגדולה שכרמל רוחש למסורת ולישראליות. שום ניאו ושום בטיח. הסרט של מרקו כרמל בא מאהבה. וכל מה שצריך הוא לפתוח את הלב ולקבל אותו. אל סרטו גייס כרמל את הצוות הכי טוב: אוולין הגואל (להערכתי, מועמדת מרכזית לפרס השחקנית), ריימונד אמסלם (טובה, כמו תמיד), משה איבגי (טוב, כמו תמיד), גיורא ביח (ההוא שצילם את "לבנון") מופקד על הצילום, ואבי בללי (שוב הוא) על המוזיקה הנהדרת (בללי כנראה יהיה מועמד נגד עצמו. הוא גם כתב מוזיקה נפלאה ל"בוקר טוב אדון פידלמן").כרמל משייט יפה בין רגעים מרגשים למצחיקים, והסרט זורם בין צחוק לדמע, בין סוריאליזם למציאות, והכל עטוף באהבה גדולה.
אם לשפוט על פי מחיאות הכפיים בסוף הקרנת האקדמיה שבה הייתי, "אחותי היפה" יקבל הרבה מועמדויות, ולא מעט זכיות.
ומילה אישית: במשך הרבה זמן הקולנוע הישראלי מכוון החוצה. "הערת שוליים", לצורך הדיון, אמנם מתעסק ביריבות בין שני פרופסורים לתלמוד באוניברסיטה העברית בירושלים, אבל מבחינת סגנון קולנועי הוא מכוון החוצה, להוליווד. וסרטים ישראלים רבים אחרים פזלו לכיוון הקולנוע האירופי (עוד מאז "חור בלבנה" של אורי זוהר). הסרט של מרקו כרמל מחזיר את המבט פנימה. למה לנו לחפש אמריקה, כשיש לנו דברים מספיק טובים בישראל. היה לי פעם מורה שאמר לי – ככל שאתה יותר ספיציפי, כך אתה יותר אוניברסלי. הסרט של כרמל מאוד ספיציפי בתיאור העולם שלו, ודווקא בגלל שהוא כאילו מקומי מאוד – דווקא בגלל זה, הוא יכול לדבר בגדול. גם בארץ, וגם בעולם.
איתן 
סרט פנינה