לפני שלוש שנים החליט איש בן 59 לביים סרט. אני משער שהוא ראה בזה הרפתקאה ולא חשב שזה באמת יצליח. אבל הסרט אכן זכה להצלחה מפתיעה, אז הוא המשיך באותו קו, וכתב-ביים-כיכב בסרט נוסף. לסרט הראשון קראו "ארוחות אמצע אוגוסט". כפי שכתבתי בפוסט עליו, היתה בו בעיקר רוח נעימה, אבל לא מספיק…סרט. הסרט השני הוא לטעמי שיפור. ניכר בו, בעיניי, תוספות של "בשר" לסיפור, מבלי לגרוע מאותה אנושיות חמימה. ואם כתבתי ש"ארוחות אמצע אוגוסט" הוא סיט-קום בלי ה"קום", יש ב"טעם החיים" (במקור "ג'יאני והנשים") קצת יותר "קום", וגם קצת יותר "סיט", ובסופו של דבר, מדובר בסרט קטן ומאוד לא חשוב, אבל גם אחד כזה שיכול להעביר שעה וחצי בנעימים בסך הכל.
גם כאן אין ממש הרבה סיפור: שוב אותה דמות (ג'יאני) שמטופל שוב באותה אמא מבוגרת, והפעם הוא מתחיל להרהר בירידת משיכתו המינית בעיניי המין השני בעקבות הזדקנותו. בהבדל מהסרט הקודם, שהיתה בו סיטואציה אחת וזהו, "טעם החיים" מספק יותר אפשרויות לבחינת הנושא, בצורת מפגשים מזדמנים עם כמה וכמה נשים. כל סיפור מפגש שכזה הוא כאילו נפרד ממשנהו, ונדמה שהחוט המקשר בין כולם הוא דק עד בלתי נראה, אבל הרוח הכללית, הג'נטלמנית, השקטה והנעימה ששורה על הסרט הזה הופכת אותו ליצירה הומוגנית, משעשעת לפרקים, ומלנכולית לפעמים.
ג'יאני ו(חלק מה)נשים ב"טעם החיים".
איתן 