פרסי אופיר 2014: פרינסס

אתמול הוקרן בפסטיבל ירושלים הסרט הישראלי "פרינסס". ראיתי אותו במסגרת הקרנות האקדמיה לפני כמה שבועות. עכשיו כבר אפשר לפרסם את מה ששמרתי מאז בכספת.

…וואו איזה סרט מבולגן. ומבולבל. וזה היה נסלח, אבל מכיוון שהוא עוסק, בין היתר, גם בגילוי עריות, מה שנובע מזה הוא סרט מקומם ואף מסוכן לטעמי.

לפני כמה שנים הגיע למסכי הסינמטק סרט קצר שנקרא "סרוגייט". זה היה סרט לא רע, אם כי הרגשתי בוסריות בבניה הדרמטית של הסרט ההוא. חשבתי שלקראת הפיצ'ר הגדול הראשון של טלי שלום עזר היא תשיל מעליה את הבעיות התסריטאיות ותעבוד יותר חלק. למרבה האכזבה, הבעיות של הסרט הקודם רק התעצמו.

"פרינסס" הוא סרט שמספר בעצם שני סיפורים, ואחד לא מתערבב עם השני. האחד הוא סיפור של חיפוש זהות מינית. השני הוא סיפור של גילוי עריות.

 princess

הבעיה העיקרית של הסרט מבחינתי היא חוסר יכולתו להתביית על טון בימוי הגיוני שאוכל ללכת איתו. יש כאן נסיון מעניין לבנות עולם פנימי של ילדה, והבימוי והעריכה מנסים ללכת על הקו הדק שבין מציאות ודמיון. מנסים, אבל לא מצליחים. אני חושב שזה בגלל שאני לא הצלחתי להבין לכל אורך הסרט את הילדה הזו. או שהיא חמודה ומתוקה וילדה של אמא, כמו שהסצינה הראשונה של הסרט מראה, או שהיא ילדה מורדת שמבריזה מבי"ס ושמה זין על הכל ועל כולם. או שהיא כזו, או שהיא אחרת, אי אפשר גם וגם. ולכן לא יכולתי ללכת עם הדמות הלא מוגדרת הזו ברגעים שמתרחשים כנראה בתוך ראשה (שזה חלק גדול מהסרט).

בשיטוטיה מוצאת הילדה חבר חדש. ילד דומה לה. היא מביאה אותו הביתה. הוא כנראה החבר הדמיוני שלה. והוא בן. והיא בת. והאבא החורג שלה כל הזמן מדבר אליה בלשון זכר. וממש בתחילת הסרט היא מקבלת את המחזור הראשון שלה, הופכת לאשה. אבל אולי היא לא רוצה להיות אשה. משבר של זהות מינית. לגיטימי. לא עשוי קולנועית טוב (טלי שלום עזר מציפה את הסרט במוסיקת אמביינט כדי שנבין שאנו עכשיו בתת מודע של הילדה. זה לא עובד), אבל לגיטימי.

ואז נכנס האלמנט של גילוי העריות. וזה כבר הופך את הסרט הזה למקומם ומסוכן. מכיוון שהסרט הזה מסופר כולו מנקודת מבטה של הילדה, מכיוון שהיא גיבורת הסרט, האם הסרט הזה בא בעצם לומר שהיא חולמת את זה? שהיא רוצה את זה? שהיא אשמה בזה? תקיפה מינית, במיוחד אם היא באה מכיוון של אדם קרוב, היא מאורע מספיק טראומתי מכדי להפיל אותו על הקורבן. יש שאלות קשות של אשמה הקשורות באירוע שכזה, אבל לומר שזה מגיע בעצם מהילדה זה כבר מעורר חלחלה.

בשנות ה-90 הוקרן בישראל סרט אמריקאי עצמאי שנקרא "הסודות של איב". היתה שם סצינה שבה האחות הגדולה של גיבורת הסרט (בת כ-13) קיבלה את פני אביה בשמחה. היא נישקה אותו על הלחי ואח"כ על השפתיים. האב (סמואל ל. ג'קסון) הבין מיד את מה שקורה והפסיק את הנשיקה. "אני אוהב אותך, אבל לא ככה". היה לי לגמרי ברור שבראשה של הילדה אהבה זה נשיקות מסוג מאוד מסוים. אז כן, אני מסוגל להבין בלבול מיני של נערה מתבגרת, אבל להפיל עליה את האחריות ואפילו את האשמה למעשיו של גבר סוטה, כפי שמתרחש ב"פרינסס", זה בלתי נסלח.

סרט מאוד מאוד בעייתי, "פרינסס".

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

4 מחשבות על “פרסי אופיר 2014: פרינסס

  1. היי איתן, ראשית גילוי נאות: אני בת הזוג של טלי הבמאית. תודה על הבקורת. הדבר שהכי חורה לי בדבריך הוא התפיסה שלך שהסרט מציג את הילדה כאשמה. דווקא זו התפיסה אותה הסרט מבקר ורוצה להוקיע. הבלאגן שתיארת הוא סערת הנפש של ילדה והתהליך שהיא עוברת מגבולות לא ברורים ומשיכה עד להבנה בוגרת של המציאות וגיבוש העמדה שלה כלפי המציאות. מבחינתי זו בחירה בחיים. רבים ממי שראו את הסרט, ביניהם אנשי מקצוע מתחום הטיפול המיני והפסיכולוגיה, תיארו אותו כמדויק עד כדי דוקומנטרי. פגיעה מינית היא תמיד ספציפית ואינדיוידואלית ולא נראית אותו הדבר והסרט מציג סיפור ספציפי. אין לי בעיה עם זה שלא אהבת את הסרט, השפה הויזואלית, הבימוי, העריכה וכו׳, אבל להציג קריאה כל כך לא נכונה שלו ושל המסר זה פשוט לא נכון וחבל. אשמח להרחיב באופן אישי. תודה.

  2. הי איתן,
    אני קורא אותך הרבה בשקט ונהנה מכתיבה שלך, אבל יש לי תחושה שקצת פספסת (אני לא מכיר איש מיוצרי הסרט באופן אישי). ראיתי את הסרט בהקרנת אקדמיה. הדמות של הילדה, אדר (אם אני לא טועה) הרגישה אמינה מאוד מבחינת הכוונות שלה וגם הבלבול שלה לגבי הגדרות של זהות מינית, אהבה ומשפחה. לא הרגשתי לרגע שזה מגיע ממנה כרצון מובהק. יש לי ביקורת על הסרט מבחינת קצב וחזרתיות מסוימת שיש בו בשלב מסוים, אבל אני חושב שהוא היא מאוד אחיד, קוהרנטי, הכניס אותי לסיוט הזה וכמו שאורי קליין אוהב להגיד (ואולי יגיד גם על הסרט הזה) – הוא התגבש לכדי יצירה בעלת נפח שנשארת אחרי הצפייה.
    והדיון שהסרט מעורר מראה שיש כאן משהו יוצא דופן.

  3. סרט לא פשוט, ולא ברור בכלל. אבל מעניין מאד. לא הבנתי מהתגובה של ליבי איך בעצם הסרט בא להוקיע את התפיסה של הילדה כאשמה. אם הכל אכן מתרחש בדמיון שלה, ויש לזה הרבה תמיכה בסרט, במיוחד בסצנה האחרונה, אז איך זה מסתדר? הילדה נראת במצוקה אמיתית. זה הכל פנטסיה? לא ברור.
    אשמח לשמוע עוד מליבי (או אוליי מהבמאיות עצמה).
    בכל מקרה הסרט עשוי בצורה מצויינת. מצולם ומשוחק להפליא. שתי הדמויות של הנערה והנער הצעירים מהפנטות. הגבר המבוגר גם משחק מצויין. מטריד מאד. דוקא הדמות של קרן מור פחות משכנעת בעיניי. אבל אוליי כי לי קשה לראות דמות של אם כל כך לא מתפקדת.
    ככה סרט צריך להיות בעיניי. מטריד ומעורר שאלות.

כתיבת תגובה