פרסי אופיר 2015: האיש שבקיר

תחרות פרסי האופיר דהשתא מתנהלת בינתיים בעצלתיים. מעט מאוד סרטים נחשפו לקהל במסגרות רשמיות, וכך יש לי מעט מאוד על מה לכתוב. וגם מאלו שכבר ראיתי, למרות שיש בהם כמה נחמדים, אין בהם ולו אחד שמתקרב אפילו לרמה של "המילים הטובות". אבל הדרך עוד ארוכה. בינתיים ראיתי רק 9 מתוך 29 הסרטים שבתחרות (כן. 29. ההודעה הרשמית שיצאה בתחילת החודש שעבר הכריזה על 31 סרטים שיצאו לדרך. 2 כבר פרשו: "אווה" של חיים טבקמן, ו"איביזה" של שי כנות. ואנחנו עוד לא בשליש המירוץ).

אז בינתיים בואו נדבר על אחד הסרטים שכבר כן התחיל את דרכו הפומבית והבינלאומית. "האיש שבקיר" של יבגני רומן. לפני כמה שנים פגשנו אותו עם "איגור ומסע העגורים", סרט סימפטי. הסרט החדש שלו הוא סיפור לגמרי אחר. והוא מרשים מאוד, אם כי לא אחיד ברמתו.

"האיש שבקיר" הוא סרט קונספט. יש בו 12 סצינות. כל סצינה היא שוט אחד מתמשך. וכל הסרט, מהשניה הראשונה ועד האחרונה שבו, כל הסרט כולו לא יוצא ולו לרגע מהדירה שבה הוא מתרחש. יש בסרט סיטואציה נתונה: הבעל יצא עם הכלב. הכלב חזר. הבעל לא. והאשה דואגת. ומכאן – ישחקו הנערים לפנינו. הסרט מתרחש, פחות או יותר, על פני 12 שעות. לילה שלם. כל סצינה מתרחשת בזמן אמת (מלבד סצינת הזיה אחת, שהיא גם הכי חלשה בסרט), ובין סצינה לסצינה יש קפיצת זמן של שעה-שעתיים (ההפרדה בין הסצינות מראה את השעון).

או קיי. אז יש קונספט. מסקרן. עכשיו איך עובדים בתוך הקונספט הזה? איך מגשימים את הציפיה שהקונספט הזה מייצר?

שני אלמנטים עיקריים: צילום עצבני, מוחזק ביד לכל אורכו (זיו ברקוביץ' בעבודה מצוינת לטעמי). לכאורה, צילום מעצבן, תזזיתי מדי, מטריד. למעשה, לא לקח לי יותר מ-3 דקות להיכנס למצב חרדה. הסרט הזה הוא סוג של התקף פסיכוזה. חוסר ידיעה וטירוף שמשתלט די מהר על החושים. והצילום בתוך דירה שמהר מאוד אנחנו לומדים להכיר רק מגביר את התחושה הלא נוחה. "האיש שבקיר" הוא סרט שמוציא אותי די מהר מאיזור נוחות. הוא גורם לנשימות לא סדורות, לתחושות לא קונבנציונליות כלפי סרט קולנוע. וכל במאי שמצליח לעשות את זה, כנראה עושה משהו נכון.

הערך השני העיקרי של הסרט הזה הוא השחקנית הראשית. תמר אלקן, בתפקיד האשה החרדה, מצליחה (ברוב הזמן) לערב אותי בחייה בצורה ישירה וחודרת קרביים. כבר בסצינה הראשונה אני הייתי לגמרי איתה, חי את בלבול החושים והתעלומה המפחידה הזו. ולאורך רוב הסרט אלקן לוקחת אותי למסע של טירוף וייאוש. והיא אמינה לאורך (כמעט) כל הדרך.

ומצד שני, אמרתי שמשהו בסרט הזה לא אחיד. יש כמה רגעים של קומיק ריליף בסרט, שאני הרגשתי שהם לא במקום. במקום ללחוץ על דוושת האימה, יבגני רומן מרפה, לכאורה נותן לי להירגע, אבל אני הרגשתי שהוא לא לוחץ מספיק חזק. יש לסרט אפקט מרשים, אבל היה בו משהו שהיה יכול להיות אפילו קצת יותר. ומצד שני, יש סצינה אחת (סצינת ההזיה) שבה רומן לוחץ חזק מדי, והסצינה הזו מוגזמת מדי, קצת שולפת אותי מהסרט. ויש גם את סצינת העישון, שבה לאלקן המצוינת יש קונטרה הרבה פחות טובה (יש בסרט לא מעט שחקנים אורחים, כולם עושים עבודה מצוינת. למעט אותה סצינה של עישון).

אבל הכי הפריע לי שלא ממש הבנתי על מה הסרט, בסופו של דבר. לאורך חלק גדול מהסרט חשבתי שהוא מדבר על השגעון שבבדידות. על המדרון אל טירוף שהלבד-לבד הזה גורר אותנו אליו. ואז מגיע הפתרון לתעלומה לקראת סוף הסרט, והוא…מעולם אחר לגמרי. אני לא יכול לכתוב מה קורה שם בדיוק, כי זה יהיה ספוילר, והוא אמנם מפתיע מצד אחד, אבל הוא זרק אותי לגמרי החוצה מהסרט מהצד השני, כי מבחינה רעיונית הרגשתי שהוא לא כל כך שייך.

ועדיין, יש ב"איש שבקיר" המון רגעים שאני פשוט מעריץ. הרגשה של לחץ פסיכולוגי שעוברת לגמרי אלי, לצופה באולם, גרימת נשימה לא סדירה, וחרדה של ממש לגורל הדמות הראשית, בגילומה של תמר אלקן המצוינת. יבגני רומן עשה כאן סרט מרשים מאוד, והוא עוד ידבר לא מעט (ובקרוב הסרט הזה יוקרן בפסטיבל ירושלים. מומלץ לנסות את הטריפ הלא רגיל הזה).

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il