חרדת הבמאי: הביקורת

אני מאוד מסמפט את דן וולמן. איש צנוע, ותיק, אהוב, מסור לקולנוע בכל מאודו. סרטיו גם הם כאלו: צנועים (מדי אפילו), שקטים, ועם זאת, לא חסרים רגעים מרגשים וחודרים.

אבל סרטו האחרון הוא יצירה מבולבלת ותמהונית. לא ברור מי ומה.

בהתחלה עוד חשבתי: נו, זה סרט לסינפילים בלבד, אבל לפחות אלו יהנו. אין סינפיל אחד בארץ שלא מזהה את הגשר הזה עליו צועד גיבור הסרט בהתחלה. זהו הגשר המוביל לסינמטק ירושלים. ואח"כ המדרגות. ואח"כ מסדרונות הסינמטק. כל סינפיל ישראלי אמיתי המבקר בפסטיבל ירושלים פעם בשנה מכיר את המקומות האלו. אז בפתיחת הסרט, כשכל המקומות הכ"כ מוכרים האלו מוצגים דרך עיניו של הבמאי המציג את הצגת הבכורה של סרטו בסינמטק, חשבתי: טוב, אולי הסרט הזה לא ידבר לכל אחד, אבל מי שאוהב קולנוע יוכל להתחבר לזה.

אבל אז מתחיל הסרט הזה להתחרבש. בעיקרון, מדובר בשני סרטים: הסרט על הבמאי הדואג להצגת הבכורה של סרטו. ואז, הסרט עצמו. החלק של הבמאי היה יכול להצטמצם למערכון קצר (ולא ממש מצחיק, אגב) ב"קצרים", נגיד. משהו על במאי שכ"כ דואג לתגובות הקהל מהצגת הבכורה של סרטו שהוא חייב לנטר את כל הפידבקים. וכך, כל הבדיחות הצפויות כאן: האיש עם הפלאפון באולם, הנרדמים, האיש עם עטיפת הסוכריה המרשרשת, האנשים שיוצאים מהאולם (לשירותים. רק לשירותים), ועוד כהנה וכהנה. הקהל לא שקט, לא נטמע לתוך הסרט. והבמאי דואג. הו. מצחיק. (לא ממש, אבל בכל זאת). אבל זה נמשך הרבה מעבר ליכולת הספיגה שלי. כמות הפעמים שהבמאי נכנס ויוצא בדלת האולם בלתי הגיונית. וזה חוזר על עצמו יותר מדי.

רק הקופאית, בגילומה החינני של תמר אלקן, מוסיפה כמה רגעי שחרור לדרמה הקומית הלא ממש מוצלחת הזו.

ואז יש את הסרט עצמו. משהו שנקרא "הניתוח". נדמה לי שוולמן מנסה לתת לו ארומה אוונגארדית. במיוחד בהתחלה, כשמגיעה סצינת האוננות בשדה שיחי הצבר. אבל הסימבוליות המאוד לא אלגנטית זועקת לשמיים (צבר = ישראל. הבנתם?). מה גם שהעריכה מקדימה את המאוחר (קודם נולד הילד. אח"כ מגיעה שפיכת הזרע). זו לו טעות. זהו כנראה הקולנוע האוונגארדי שהופך סדרי בראשית, כי הוא יכול.

ואז מתפרס לו סיפור לא ממש מקורי על החלפת לב אנושי כסוג של נסיון לטפל בטבע האנושי. והכל בסרט שהוא מאוד לואו-באדג'ט.

אם לפחות היתה שורה על הסרט הזה רוח שטות, הייתי יכול ללכת איתו. אבל הבדיחות שיש לא מצחיקות, ונדמה שחרדת הבמאי משם הסרט היא רצינית ביותר (עד כמה שניתן להתייחס ברצינות לכל מה שקורה כאן). מה גם שיש סצינות תלושות מכל קונטקסט ("חסר לנו מתפלל למניין…", למשל, היא סצינה הנמצאת שם רק כדי לספק השהייה, אבל בפני עצמה היא תלושה, תמוהה, ולא ברורה. ומיותרת).

אז דן וולמן הוא איש סימפטי. ובמאי עם הרבה זכויות. ויש לו כמה סרטים שאני מכיר ואוהב. כאן אני חושב שהוא כשל.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il