את "אחותי היפה" ראיתי לראשונה בהקרנות האקדמיה, וכתבתי עליו כאן. מאוד אהבתי אותו בצפייה ראשונה, ולכן, כשהזדמן לי לראות אותו בשנית, שמחתי על ההזדמנות. אתה יודע שאתה אוהב סרט כשגם בצפייה שנייה אתה מתרגש, צוחק, ומנגב את הדמעות. זה המצב עם "אחותי היפה". מדובר בסרט יפהפה, מרגש – ובעיקר אוהב. סרט ששווה לגמרי את מחיר הכרטיס. לכו לראות.
הסרט מספר על ראמה (אוולין הגואל, נהדרת) שחייה עם בעלה ובנה המתבגר. ראמה גירשה מעליה את אחותה הקטנה, מארי (ריימונד אמסלם. שחקנית נפלאה) לאחר שהיא הלכה והתחתנה עם ערבי (נורמן עיסא. הפתעה נעימה). היא דוחה מעליה בתקיפות את כל נסיונותיה של מארי להתקרב אליה. בינתיים היא מתמודדת עם פחדה שבעלה (משה איבגי, פחות טוב מכרגיל, שזה באיבגית: בסדר גמור) יברח ממנה, והיא מביעה את את רגשותיה בפני הקיר שבסלון, בו, היא מאמינה, נמצאת רוחה של אימה המנוחה.
נשמע טיפשי? אז זהו, שלא. זוהי הנקודה העיקרית שבגללה אני אוהב את "אחותי היפה" – מרקו כרמל מביא ל"אחותי היפה" אהבה וכבוד עצומים למסורת המזרחית. קל מאוד ללגלג על אישה שמדברת עם קיר. קשה יותר (אבל מתגמל יותר) לקבל אותה כמו שהיא ולאהוב אותה ככה – עם חולשותיה ומעלותיה. וזהו לב הסרט – והלב הזה פועם חזק מתמיד. סרטו של כרמל מלא בדמיון, והוא מזגזג בין מציאותיות לסוריאליזם – ולא מאבד לרגע את הצופה. זה לא ממש חשוב אם זה "פסיכוסומסי" (מילה שעוד תיכנס ללקסיקון הישראלי) או שזה קורה באמת – העיקר שזה חלק מהדמויות האלו.
ריימונד אמסלם היפה ואוולין הגואל הנאוה ב"אחותי היפה". צילום סטילס: רן מנדלסון
במהלך הצפייה השנייה ראיתי ב"אחותי היפה" סוג של ממלא מקום לקולנוע של שבי גביזון (שעושה מעט מדי סרטים). עד שגביזון ישוב, מרקו כרמל מביא למסך אגדה סוריאליסטית, ממש כמו גביזון, וב"אחותי היפה" יש סצינה של אנשים העומדים ומקשיבים לנשים נאנחות בחלונות השכונה, העתק של סצינה דומה מ"חולה אהבה בשיכון ג'". אלברט אילוז ב"שורו" הוא נהג המונית של הסרט (והיחיד בתל אביב, מסתבר. כל פעם שצריך מונית – הוא הנהג). אצל מרקו כרמל יש וריאציה על הנושא – שוב אותו נהג חוזר, הפעם עם סוג של ריקשה במקום מונית. אבל בעוד גביזון מסתכל על דמויותיו קצת מלמעלה ומבחוץ, מרקו כרמל מביים בגובה העיניים ומבפנים, כאילו הוא חלק מהעם ומהסיפור שהוא מספר. כרמל מתזמר את כל הצוות – השחקנים (גם את שחקני וסיפורי המשנה), הצילום (גיורא ביח. עבודה יפהפיה) והמוזיקה (אבי בללי, מוזיקה נהדרת) ברגישות ובדיוק רב, והתוצאה היא סרט מקסים.
אני רוצה להתעכב רגע על המוזיקה. ידידי יאיר רוה אמר לי (וגם כתב. למשל, בפסקה האחרונה בפוסט הזה) שהוא לא אהב את המוזיקה שאבי בללי כתב לסרט. הוא אף הביע פליאה איך זה שאותו אדם שכתב את המוזיקה (הנהדרת, על זה אני מסכים עם יאיר) ל"בוקר טוב אדון פידלמן" גם כתב את המוזיקה (הפחות טובה, לטעמו) ל"אחותי היפה". תקשיב לי טוב, יאיר: זה שאתה לא אוהב את המוזיקה – עם זה אני לא יכול להתווכח. עניין של טעם, אתה יודע. אבל אני חולק עליך בגדול בכל הנוגע לשימוש (הקלוקל, לטעמך) שמרקו כרמל עושה במוזיקה בסרטו. את הצפייה השניה הקדשתי, בין היתר, לעיון מדוקדק לעבודה של כרמל עם המוזיקה. ואני אומר לך: מרקו כרמל הוא לא רק במאי רגיש. הוא גם איש חכם. הוא יודע שהמזג המזרחי חם, ובקלות הוא יכול לעלות על גדותיו (תשאל את רונית אלקבץ, שאגב, עם כל ההערכה שלי אליה, מזל שלא לוהקה לסרט הזה. אוולין הגואל מאזנת נפלא בין סערת רגשות לאיפוק). כרמל לוקח את המוזיקה שבללי כתב, ומניח אותה כמו שטיח מתחת לסצינות כדי להכין את האוירה. ואז, כשמגיע שיא הסצינה, הוא מפסיק את המוזיקה בקאט, בפתאומיות, ונותן לשחקנים ולתסריט לדבר. לצד רגעים רבים של מוזיקה, יש לא מעט רגעים שקטים בסרט. וכך יוצר כרמל סרט רגיש ומרגש, שבא מאהבה, ומגיעה לו אהבה בחזרה.
זה יהיה עוול לא להזכיר את שחקני המשנה – איתי תורג'מן (טוב כתמיד), ורותם זיסמן-כהן (מקסימה. כתבתי עליה כמה מילים כאן), ואת העריכה שיודעת לאזן בין סיפורי המשנה וגלריית הדמויות כך שהעניין של הצופה במכלול של העולם של "אחותי היפה" לא הולך לרגע לאיבוד.
ואחרי כל זה, שורה תחתונה: "אחותי היפה" סרט יפהפה. לכו לראות.
איתן ווייץ
נ.ב. איך אני, אשכנזי שכמוני, יודע מה זה תכשלוני עלייק? מכאן.
איתן 