פרננדו לאון דה ארנואה זה שם קצת ארוך מדי וקצת מסובך מדי, אבל אני זוכר אותו כי ראיתי את שני סרטיו הקודמים של הבמאי הספרדי הזה, ואת שניהם אהבתי. דה ארנואה הוכיח בשניהם שמצד אחד הוא מחויב לספר את סיפוריהם של האנשים החלשים, המדוכאים, שבשולי החברה. הטריילר של "ימי שני בשמש", שסיפר את סיפורם של המובטלים, וסחף את האקדמיה הספרדית ב-2003 (זכה ב-5 פרסים, כולל פרס הסרט) נפתח במילים: הסרט הזה לא מבוסס על סיפור אמיתי. הוא מבוסס על אלפי סיפורים אמיתיים. ב-2005 ביים ארנואה את "נסיכות", שגולל את סיפוריהן של יצאניות. בשניהם התגלה ארנואה כבמאי רגיש, שיודע לשלב צחוק ודמע באפקטיביות. ועכשיו מגיע לארץ סרטו החדש, "אמאדור". וגם כאן ממשיך דה ארנואה להרשים, אם כי גם אני חייב להודות שהסרט הזה נופל מהסרטים הקודמים. מצד שני, מי שאינו מכיר את עבודתו של הבמאי הזה מוזמן להתרשם מ"אמאדור", ואז לחזור אחורה ולראות את סרטיו הטובים יותר.
כבר מהסצינה הראשונה של "אמאדור" ברור שדה ארנואה נשאר במגרש הביתי: הפעם הוא מספר את סיפורי המהגרים הלא חוקיים, שמתפרנסים בקושי. מרסלה, גיבורת הסרט, חיה עם נלסון, ושניהם נמצאים בעסקי מכירת פרחים. מרסלה מגלה שהיא בהריון, ובנסיון להשיג עוד כסף, היא משיגה עבודה כעוזרת בביתו של זקן נרגן וחולה, הוא אמאדור. מתרקם קשר אנושי וחם בין מרסלה לאמאדור, אבל כשהזקן נפטר, מרסלה בעצם מאבדת את עבודתה, אבל היא צריכה את הכסף, ולכן היא נגררת אל שקר גורלי. דה ארנואה מקפיד על קצב מדוד ורגוע, ועל אנושיות חמימה ונעימה. למרות שהסרט קצת חוזר על עצמו מדי פעם, והיה ניתן לקצר אותו, הוא לא משעמם לרגע. ולמרות שהתסריט שקוף מדי בדימויים שלו (פזל=להרכיב את החיים בצל אהוביך שעברו מהעולם. לא הבנתם? יש גם מכתב קרוע שצריך להדביק כדי לקרוא), ולמרות שההתרה בסוף התסריט היא טיפשית בעיניי, בסך הכל לא היה איכפת לי לבלות עם הדמויות האלו עוד זמן. יש גם כמה דיאלוגים משעשעים למדי, באדיבות יצאנית מזדקנת המגיעה לבקר.
מרסלה ואמאדור ב"אמאדור"
איתן 