חשופות: חשוב אבל בעייתי

יש לי חבר שמקניט אותי כשאנחנו מדברים סרטים של לארס פון טרייר. הוא אומר שאני אוהב לראות נשים סובלות. אני, כמובן מכחיש בתוקף. "חשופות" הוא טסט-קייס מעניין. נושאו הוא סחר בנשים למטרות מין. יש בו לא מעט סצינות מאוד קשות לצפייה. אבל בסופו של דבר זהו סרט בינוני לטעמי, שמעדיף את ה"חשוב" על הקולנועי, ואת הנצלנות הקולנועית על פני בניית דרמה כהלכה.

הסרט, המבוסס על אירועים אמיתיים, מגולל את סיפורה של בחורה אמריקאית שמצטרפת לכוח שמירת הסדר בבוסניה של אחרי מלחמת האזרחים בסוף שנות ה-90. במהלך שהותה בבוסניה היא עולה על סיפור של סחר בנשים שהעוסקים בו, מסתבר, מגיעים מהחלונות הגבוהים ביותר של אותו כוח שהיא משרתת. אבל לגיבורת הסיפור יש בעיקר מצפון, והיא ממשיכה בחקירה למרות איומים ושיטות שונות של הצרת צעדים.

רייצ'ל וייס ב"חשופות"

צריך לומר: רייצ'ל וייס, בתפקיד הראשי, עושה עבודה מצוינת, ולמעשה סוחבת את הסרט על כתפיה. אם ללכת לראות את הסרט, אז זה בעיקר בגללה. היא מפנימה היטב את הדמות הבורגנית האמריקאית שהיא משחקת, ואת השינויים שהיא עוברת בעקבות מפגש עם עולם אכזרי במיוחד שהיא (והאמת שגם אנחנו, הצופים) לא דמיינה שקיים. אבל מסביבה של וייס נמצא במקרה הטוב יכולת קולנועית מוגבלת של במאית-תסריטאית, וצוות שחקנים גדול ומכובד עד מאוד (שהתכנס לסרט זה כנראה לכבוד הנושא החשוב) שלא מקבל הזדמנות לתמוך ברייצ'ל וייס כראוי.

יש ב "חשופות" מספר דמויות, אבל מלבד הדמות הראשית, אף אחת לא זוכה לפיתוח ראוי : ניקולאי לי-קאס הדני ("האידיוטים"… של לארס פון טרייר) משחק איש או"ם (הולנדי, דווקא) שמנהל סוג של רומן עם הגיבורה, וזו הפונקציה היחידה שהוא ממלא; דיויד סטרת'רן משחק אדם שעוזר בחקירה של הדמות הראשית, וזהו; מוניקה בלוצ'י היא מנהלת מדרג גבוה בסוכנות האו"ם לזכויות אדם. יש לה פונקציה בסיפור, אבל היא לא ממש דמות חיה (ניתן היה, למשל, ליצור סצינה עצומה המתייחסת לאסון שמתרחש בעקבות טעות שהיא עושה. זה נותר שטוח); וונסה רדגרייב מופיעה לזמן מסך קצר מדי כפורשת חסות על החקירה. והדבר הכי בעייתי בסרט מבחינתי היא הנסיון שלו לתאר את הסיפור גם מהצד של הקורבנות עצמן. יש מעקב אחר שתי בנות שמוברחות מאוקראינה אל הגיהנום (וזה ממש גיהנום) הבוסני, אבל שוב, פיתוח הדמויות מאוד לוקה בחסר, והזוועות המתוארות בסרט הופכות להיות נצלניות מכיוון שאני לא מרגיש את הדמויות עוברות את העינויים, אלא פשוט צופה בעינויים (לצורך סצינה אחת, קשה במיוחד, הביאו מרומניה את ולאד איבאנוב, שמתמחה בגילום דמויות מפחידות ורעות – הוא היה ההוא שביצע את ההפלה ב"4 חודשים, 3 שבועות ויומיים", וגם מפקד משטרה בסצינת המילון ב"שם תואר: משטרה". זו הסצינה היחידה שבה איבאנוב משתתף).

האמת שהסצינה הכי חזקה ואפקטיבית בסרט לטעמי היא אחת שמגיעה אחרי פשיטה של שוטרים על בר ששימש גם כבית זונות. גיבורת הסיפור מגיעה לשם אחרי הפשיטה ונכנסת לבר הריק. היא משוטטת במשך מספר דקות במכלאות הריקות שבהן שלשלאות וסורגים. דווקא בגלל שיש כאן פוטנציאל של זוועה, ולא את הזוועה עצמה, וגם מכיוון שהדבר נחווה דרך הדמות הראשית, שהיא היחידה שזוכה לטיפול משחקי ותסריטאי ראוי – זאת סצינה עם עוצמה גדולה הרבה יותר משאר סצינות הזוועה של הסרט.

בשאר זמן הסרט רייצ'ל וייס מחזיקה את העניין שלי בחקירה ובסרט, למרות שגם כאן התסריט נוקט קיצורי דרכים : סצינה קצרצרה שבה היא מטפלת באישה שעברה התעללות מידי בעלה מספיקה בשביל שהיא תקבל קידום. את הקורבן, אגב, לא נראה אח"כ בסרט. וגם הנחת הבסיס לפני הנסיעה לבוסניה היא די רעועה. אבל מכיוון שרייצ'ל וייס מגלמת את גיבורת הסיפור שמקבלת את רוב זמן המסך, ומכיוון שהיא עושה את עבודתה במסירות, ניתן לצפות בסרט בעניין, למרות שהוא מאוד לא קל לצפייה ברגעים מסוימים. ומצד שני, בגלל החסרונות הלא מעטים שבסרט, כדאי לחשוב פעמיים לפני שקונים כרטיס.

איתן ווייץ

Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il