קצת באיחור, גם אני הלכתי לראות את "עץ החיים" של טרנס מאליק. זה הסרט שזכה בפרס הראשון בפסטיבל קאן שננעל לפני כשבוע. זה הסרט שכל העולם הולך לראות עכשיו. זה הסרט שחלק לא קטן מהאנשים שהולכים לראות אותו בורחים מאולם הקולנוע כל עוד נפשם בם. חלקם אף מבקשים את כספם בחזרה. זה הסרט שהוא שיחת העולם הקולנועי עכשיו. ואני, הקטן, מה אני חושב? – שזה סרט יומרני, אבל עם כיסוי. שזה סרט מעניין, אבל לא אהבתי אותו. שזה סרט מרשים, אבל קר ומנוכר. שזה שיעור מרתק בפילוסופיה, אבל לא הצלחתי להתחבר רגשית לאף רגע בסרט.
חשוב להגיד: זה לא סרט קונבנציונאלי (יש כאלו שיגידו שזה לא סרט בכלל. אני חושב שהם טועים). לפי הבנתי, טרנס מאליק יצא בסרטו לבדוק את מערכת היחסים שבין האדם לאלהים. הסרט מתחיל בציטוט מתוך ספר איוב. הדמות התנ"כית שהיתה איש צדיק ותמים, ובכל זאת נפלו על ראשו צרות רבות. וב"עץ החיים" שואל מאליק מה תכלית יש לעבודת האל אם האסונות יקרו בכל זאת?
האב, הבן, ורוח הקודש. הבן לא נראה לכם דומה למישל וויליאמס?
הסרט מתחיל מהסוף: משפחה עם שלושה בנים. אחד מהם נפטר. שון פן הוא אחד הילדים שבגר, והוא מתגעגע אל אחיו המת. כל שאר הסרט הוא פלאש-בק אחד ארוך אל חיי המשפחה כשהם היו ילדים. אבל טרנס מאליק לא נותן לי להתקרב אל אף אחת מהדמויות. ראשית, הוא לוקח את המושכות בידיים, ולאחר ההקדמה הוא עוצר את הסרט, והולך אחורה בזמן, אל בריאת העולם. מהמפץ הגדול, דרך הדינוזאורים, ועד ללידתו של ראשון הבנים של המשפחה שבמרכז הסיפור. כרבע שעה שאין בה ולו בן אנוש אחד. מאליק כאילו בורח מכל קשר רגשי עם הדמויות. האספקט הויזואלי, כמו תמיד אצל מאליק, יפהפה ומרשים, אבל העריכה הפעם קופצנית ומהירה, לפעמים אף ברוטלית למדי בג'אמפקטים שלה. מאליק מתאר את הטבע כמעשה האלוהים, אבל לא מניח לי להתענג עליו.מאליק יוצר סצינות משפחתיות דרמטיות, אבל חותך מהר מדי מכדי שיהיה להן אפקט רגשי. והמעשה הבימויי השני של מאליק שנדמה לי תמוה הוא היחס המשונה שיש לכל אורך הסרט בין סאונד לתמונה. מעט מאוד דיאלוגים יש בסרט, וחלק לא קטן מהטקסט שכן נאמר לא נמצא בסינכרוניזציה עם התמונה. אנשים מדברים, אבל לעיתים נדירות ממש רואים אותם אומרים את הטקסט. והדבר מתייחס גם לוויס-אובר (של שון פן, של הילד עצמו), וגם בסצינות ה"רגילות" – הרבה פעמים מאליק מצלם את האדם המקשיב,ולא את האדם המדבר. בכך מונע ממני מאליק כל גישה רגשית לדמויות שעל המסך.
ולמרות זאת, ישבתי לכל אורך הסרט וניסיתי לפתור את החידה. ואני חושב שהצלחתי: מאליק מתאר משפחה עם אב קשוח. האלהים בסרט הזה חי בשני מעגלים: האב שבשמיים, והאב שעל האדמה – אב המשפחה. הוא מעניק את המוסר לחיים. הוא המחנך. וכשהאב נוסע לענייני עסקים ונעדר – זהו זמן פריקת העול. זמן עגל הזהב. זמן המרד. זמן איבוד הרסן והמוסר. ובכל זאת נדמה לי שהילד מאבד את הדרך, אבל בעת ובעונה אחת הוא מודע לכך שמעשיו (התאכזרות לחיות, גניבה) הם לא מוסריים. עם התבגרותו הוא מגיע למסקנה שהאב (אלהים) אינו מושלם, אבל בסוף הוא דבק בכל זאת באב (אלהים) – כי זה מה שיש.
אין מה לדבר על משחק בסרט הזה. זה סרט של במאי, לא של שחקנים. הבמאי מנסה להעביר רעיון פילוסופי, והוא משתמש בעיקר בצילומי נוף (שלפעמים חוזרים על עצמם) ובמוזיקה, אבל הוא אינו מאפשר לשחקנים לגבש דמויות של ממש. בראד פיט מנסה, אבל הוא נשאר די חד מימדי. ג'סיקה צ'סטיין, שהוא שם שנשמע השנה לא מעט (היא משחקת גם בסרט המדובר זוכה סאנדנס "מחסה", גם תפקיד ראשי בסרטו החדש של אל פאצ'ינו, ועדיין אנו מחכים לראות אותה בתפקיד נטע גרטי בגרסה האמריקאית המתעכבת של "החוב". וזה על קצה המזלג) – היא בעיקר נדמית מסכנה. היא כמעט ולא מדברת לכל אורך הסרט, והיא בעיקר פסיבית. כשחקנית אין לה כר פעולה כאן. מצד שני, מאליק פגע בול בליהוק הילד שמוביל את הסיפור. זה לא שהוא שחקן כזה גדול – אבל המראה שלו, המשלב קשיחות עם רוך, מספיק להחזיק את רמת העניין שלי בגורלו. ושון פן מופיע לרגעים בודדים בלבד בסרט, וברובם הוא משייט בהילוך איטי ובעגמומיות מהורהרת בתוך מבנים ארכיטקטונים אורבניים עם לוק עתידני (כלומר: יפה, אבל עקר).
"עץ החיים" הוא סרט של שעתיים ורבע, ולא השתעממתי לדקה, כך שאולי בכל זאת יש בו משהו. הוא מעניין, אבל לא התחברתי אליו רגשית, ולכן יצאתי מאולם הקולנוע מנותק. אני מניח ש"מלנכוליה", אופרת סוף העולם המובטחת של לארס פון טרייר, תהיה סוחפת יותר.
איתן ווייץ
איתן 