אוסקר שפה זרה 2017: מקבץ שני

עברו רק 6 ימים מאז פרסמתי כאן באתר את המקבץ הראשון של הסרטים שנכנסו למירוץ על האוסקר לסרטים שאינם דוברי אנגלית, וכבר נכנסו עוד 10 סרטים למירוץ, וביחד עם העשרה שבמקבץ הראשון כבר יש לנו 20 סרטים, והדרך עוד ארוכה, ועוד כמעט חודש עד הדד-ליין. הנה סקירה של 10 הסרטים שעלו והגיעו במהלך ששת הימים האחרונים (כרגיל, הלינק שבשם הסרט מוביל לטריילר הרלוונטי):

בלגיה – האחים ארדן (D'Ardennen) – בימוי: רובין פרונט

אני מניח שיש סוג של התחכמות בשם הסרט, שכאילו רומז לאחים הבמאים המפורסמים מבלגיה, ואז לוקח את הסרט לכיוון אחר. ולאחים האלו דווקא היה השנה סרט חדש, שאפילו הוקרן השנה בקאן, אבל הפעם הוא זכה לקבלת פנים קרירה מהרגיל, אז בלגיה בחרה לשלוח סרט שאולי נושא את שמם, אבל אין להם שום קשר איתו.

גם את הסרט הזה פספסתי כשהוקרן בפסטיבל ירושלים, אבל אולי רק בגלל שהתקציר שלו נשמע לי גנרי מדי: שני אחים ביצעו פשע ביחד. הם נתפסו על חם, אבל אחד האחים הצליח לברוח, מותיר את האחר לקחת את האשמה על עצמו. ארבע שנים לאחר מכן, הוא יוצא מהכלא כדי לגלות את האח שחמק מעונש חי כאדם חדש, רחוק מחיי הפשע. הוא מגייס את האח הזה (ואת רגשי האשמה שלו) כדי למצוא את בת זוגו מפעם, שגם היא היתה מעורבת באותו פשע.

הטריילר דובר הפלמית מביא אוירה קשוחה ומסקרנת שלפחות על הנייר מפיחה חיים בתקציר שפרנס כבר עשרות סרטים אמריקאים דומים. אני רק לא בטוח שהאמריקאים יוכלו לבלוע סרט קודר שכזה.

הונגריה – לב טהור (Tiszta Szívvel. ידוע גם בשם Kills on Wheels). בימוי: אטילה טיל

סרט עם רעיון מדליק: בחור נכה בכסא גלגלים פוגש עוד שני צעירים נכים כמוהו ומציע להם דרך מקורית לעשות כסף: להציע את שירותיהם למאפיה כרוצחים שכירים. הטריילר משעשע, והכל נראה ממש סבבה. אני רק לא בטוח שהרעיון הזה מחזיק 105 דקות מסך. גם העובדה שהבמאי ליהק לסרט נון-אקטורס, אנשים שהם לא באמת שחקנים, אבל הם כן באמת נכים, לא בטוח שזה מוסיף לפן הקומי. בקיצור: סרט גימיק, שלא בטוח שבאמת מחזיק סרט שלם.

בוסניה – מוות בסאראייבו (Smrt u Sarajevu) – בימוי: דניס טאנוביץ'

בוסניה שולחת לאוסקר סרט של במאי שכבר זכה באוסקר פעם אחת. הבעיה היא שזה היה ב-2001 (על "שטח הפקר". סרט נפלא בעיניי), ומאז הוא רק מנסה לשחזר את השילוב הכל כך מדויק שהיה בסרט ההוא בין סאטירה חריפה ודוקרת, לבין קומדיה מטורפת ומצחיקה מאוד. את "מוות בסאראייבו" ראיתי השנה בפסטיבל ברלין (וכתבתי עליו כאן), ושוב התאכזבתי.

האירוע שמניע את הסרט הוא ציון 100 שנים למלחמת העולם הראשונה (ב-2014). שחקן צרפתי מגיע לסאראייבו כדי להופיע באירוע מיוחד המוקדש לזכר המלחמה ההיא. הוא מתאכסן במלון, ואת כל זמן הסרט הוא מבלה בחדרו, מבצע חזרות על הטקסט שהוא אמור לומר באירוע המיוחד שאליו הוזמן. מצלמות אבטחה שממוקמות בחדר מעבירות את החלק הזה של הסיפור לחדר בקרה, ואלינו, הצופים באולם. בינתיים, עובדי המלון, שלא קיבלו משכורת כבר חודשיים, מתכננים שביתה דווקא ביום האירוע המיוחד. זה החלק המוצלח והמצחיק של הסרט, כי הבוס מנסה, בכל מיני דרכים מקוריות, לדכא את המרד. ויש עוד בינתיים: על גג המלון מצטלמת תכנית ראיונות טלויזיונית על האירוע החשוב.

שני ה"בינתיימים" מאיטים מאוד את הקצב של מה שאמור להיות קומדיה מהירה ומטורפת, והעוקץ ניטל. סרט עם כוונות טובות, אבל גם סרט לא מספיק טוב.

שבדיה – איש ושמו אובה (En Man Som Heter Ove) – בימוי: האנס הולם

על הסרט הזה שמעתי כשסקרתי כאן בבלוג את פרסי האקדמיה השבדית לקולנוע בהתחלת השנה. הוא אפילו זכה בפרס האיפור ובפרס השחקן הראשי. כמו שכתבתי שם, מכל מה שקראתי על הסרט, ומצפייה בטריילר, נדמה שהאוירה דומה ל"הזקן בן ה-100 שיצא מהחלון ונעלם" – כלומר הומור יבש ועצל קצת.

אובה, גיבור הסיפור, הוא אלמן בן 59 שמאס בחייו. השכנים מעצבנים אותו. כולם מעצבנים אותו. הבדידות משגעת אותו. והוא מחליט להתאבד. ואז, דווקא אז, משפחה חדשה (כנראה ממוצא מזרחי) שעוברת לגור בסביבה תראה לו את מחדש את הטעם שבחיים. קצת מתקתק מדי, עם הומור צפוי מדי (לפחות על פי הטריילר), אבל דווקא מהחומרים האלו בנויים מועמדים לאוסקר.

מצרים – התנגשות (Eshtebak) – בימוי: מוחמד דיאב

לפי כל מה שקראתי, זה לא הסרט הערבי הרגיל. ולמרות שקשה מאוד להעמיד תחזיות בקטגוריה הזו, נדמה לי שיש כאן את אחד הסרטים עם הסיכויים הכי גבוהים להיכנס לפחות לתשיעייה. הסרט הזה, שהיה בפסטיבל קאן האחרון, וזכה לביקורות טובות, מזכיר לי קצת בקונספט שלו את "לבנון" של שמואל מעוז. שם היה סרט שלם בתוך טנק. כאן יש סרט שלם בתוך ואן, חלק אחורי של מכונית משטרה (או בקיצור: סרט שלם בזינזאנה). באמצע ההפגנות ששטפו את מצרים ב- 2013, נזרקים אל תוך זינזאנה כל מיני עצורים ומפרי סדר למינהו, אנשים עם אג'נדות פוליטיות וחברתיות שונות ולפעמים מנוגדות. המתח בחוץ, כמו המתח בפנים, עולה, והדרמה הופכת גורלית יותר ויותר. לאנשים, כמו גם למדינה.

בביקורות שקראתי מצוין שלמרות הקונספט, שעל הנייר נשמע תיאטרלי, הסרט עצמו קולנועי מאוד (ומבט קצר בטריילר מזכיר לי את סגנונו של פול גרינגראס, שביים את "יום ראשון הארור", "טיסה 93" ו"קפטן פיליפס". דוקו-דרמה עם הרגשת מציאות חריפה מאוד), והדרמה, לפי כל הביקורות, סוחפת מאוד. סרט מאוד מסקרן.

טוניס – פרח אלפו (La Fleur D'Alep) – בימוי: רידה בהי

הנה סרט ערבי שכן נראה כמו הסרט הערבי הרגיל. אובר-דרמטיות, בכי, הגזמה. כמו שכתוב בספר. ראיתי השנה בפסטיבל ברלין סרט עם עלילה דומה, אבל הוא היה מאופק, ולכן מרגש יותר. נדמה שהסרט התוניסאי הזה לא יודע עדינות מהי.

אשה גרושה. כבר נדיר בחברה התוניסאית. לה ולגרוש שלה יש בן מתבגר שמנסה להתגבר על המשפחה השבורה שלו. אז הוא מתפתה להצטרף לחבורה חדשה, כזו שמקבלת אותו. לדעאש. והאמא יוצאת כדי להבין מה קרה לבנה, ולהחזיר אותו. נראה לי סרט מוגזם מאוד, אולי אפילו נצלני, על נושא אקטואלי מעניין שראוי וחשוב לחקור, אבל לא ככה.

ארמניה – רעידת אדמה (Zemletryasenie) – בימוי: סאריק אנדראסיאן

תגרדו בזכרון שלכם, ואולי תיזכרו, שבשנה שעברה, בין מאות הסרטים שהופצו בישראל, היה גם אחד שנקרא "שוד אמריקאי". סרט אקשן זניח מאוד, גנרי מאוד, כזה שנשלח במדינות אחרות ישר לצפיה ביתית ומדלג על בתי הקולנוע (בסרט כיכב גם, בין היתר, אדריאן ברודי). הבמאי של הסרט הזה היה יבוא מארמניה, סאריק אנדראסיאן. והנה הוא חוזר למולדתו, ועושה את הסרט שארמניה שולחת השנה לאוסקר. ומדובר כנראה בסרט נוסף שהוא לא ממש, איך נאמר את זה, סרט איכות. כי נדמה שאנדראסיאן הוא במאי אקשן סוג ב'.

"רעידת אדמה" מספר על, ובכן, רעידת אדמה. סרט אסונות. במרכז ה"סיפור": שני גברים יריבים. רוסי וארמני. אחד מהם שומר טינה אישית כלפי השני כי בעבר הוא היה מעורב בתאונת דרכים שגרמה למות משפחתו. עכשיו, בצל אסון CGI ענק, הם יצטרכו לשלב ידיים ולעזור יחדיו לחלץ ניצולים. הו.

סרביה – יומנו של נהג רכבת (Dnevnik Mašinovođe) – בימוי: מילוש ראדוביץ'

קומדיה שחורה. מאוד מאוד שחורה.

גיבור הסרט הוא נהג רכבת מזדקן. בן 60, קרוב לפרישה, הוא מתכונן להעביר את המושכות לבנו המאומץ בן ה-19. הסטטיסטיקה היבשה מגלה שנהגי רכבות הם בעצם רוצחים סדרתיים. שלא במתכוון, הם הורגים במהלך שנות הקריירה שלהם עשרות אנשים. כאלו שמתאבדים, או כאלו שתיינים, או סתם כאלו שמתרשלים ולא שמים לב. מרחק הבלימה הממוצע של רכבת הוא 700 מטר, ובד"כ הם פשוט לא מספיקים לעצור לפני שהקורבן מת.

איליה, הנהג המבוגר, מחזיק בשיא ההריגות מבין נהגי הרכבת. הוא מבקש להעביר לבנו את הגורל הבלתי נמנע הזה, מבקש לחסן אותו מפני הטראומה של המוות הראשון. וסימה בן ה-19, בנו המאומץ, מתחיל לקבל משמרות קבועות כנהג רכבת. ועובר שבוע ראשון, שני, ושלישי, והכל עובר חלק. סימה עוד לא הרג אף אחד! והוא נכנס לפאניקה גוברת והולכת, כי הוא יודע שזה צריך להגיע, אבל זה לא מגיע! מה עושים?

איליה בעל הנסיון יוצא במסע לחפש אנשים המבקשים להתאבד כדי לנסות ולשכנע אותם לקפוץ אל מול הקטר הדוהר של סימה. לא כולם רוצים. יש כאלו שמעדיפים לקפוץ מהגשר אל הנהר…

פינלנד – גבר מחייך (Hymyilevä Mies) (ידוע גם בשם: היום המאושר בחיי אולי מקי) – בימוי: יוהו קואוסמאנן

זו לא פעם ראשונה שבה אני רואה את שם הסרט הזה צץ בליין-אפ של פסטיבלים שונים, ומסתבר שהוא אחד המהוללים ביותר השנה, זוכה פרס "מבט מסוים" בפסטיבל קאן האחרון, והסרט הפיני הכי מפורסם של השנה.

כמה דברים שצריך לדעת על הסרט הזה:

מדובר בסרט שמצולם בשחור לבן (ב-16 מ"מ)

הסרט הוא דרמת איגרוף

הסרט מבוסס על סיפור אמיתי

לפי כל מה שקראתי, רוחו של אקי קארוסמקי הגדול שורה על הסרט הזה, כלומר, לא מדובר בדרמה שמביאה את יכולת הסיבולת הגברית-אנושית לשיא, אלא בכלל מדובר על סרט שמעמת את האלמנטים העדינים והקשוחים בנפשו של גבר, ובשילוב לא מעט הומור ואהבת אדם.

הסרט מתרחש ב-1962, כשבחור צעיר מהפרובינציה בפינלנד לפתע מוצא את עצמו מתמודד על אליפות העולם באגרוף במשקל קל מול מתאגרף אמריקאי. הצרה היא, שממש במהלך ההכנות והאימונים, הוא מתאהב…

האמת שהטריילר הסרט נראה לי חביב ולא מזיק, אבל התשבוחות שקראתי על הסרט עצומות, כך שנחכה לראות את הסרט מתישהו בארץ כדי להחליט.

עיראק – קלאסיקו (El Clásico) – בימוי: האלקאוט מוסטאפה

הבחירה העיראקית לאוסקר נדמית כמו סרט חמוד, משעשע, ומרגש. שני אנשים נמוכים (שלא לומר "גמדים") יוצאים למסע חוצה יבשות. אחד מהם מאוהב בבחורה, ועושה רושם שגם היא מחבבת אותו. אז הוא מבקש את ידה מאביה, אבל הוא לא מוכן לשמוע. הוא לא מוכן לתת את ביתו לאיש נמוך כמוהו. אז הוא יוצא, בליווי חבר, למסור זוג נעלים שהאב הכין במיוחד לכוכב הקבוצה האהודה עליו – כריסטיאנו רונאלדו. עד מדריד הם מגיעים, כדי להוכיח את אהבתו של הגיבור הסרט לבחורה אותה הוא אוהב. ובדרך – סכנות והרפתקאות.

האמריקאים אמנם פחות מכירים ואוהבים כדורגל, אבל זה נראה לי מסוג הסרטים שיכולים לדבר אליהם (והוא כבר הוקרן בפסטיבל טרייבקה, וזכה אפילו לציון לשבח מחבר השופטים).


עד כאן 10 סרטים נוספים שמדינות העולם שולחות לאוסקר. עוד כמעט חודש עד הדד-ליין, ועוד עשרות סרטים לפנינו. יהיו מקבצים נוספים.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “אוסקר שפה זרה 2017: מקבץ שני

  1. בלגיה – אחרי שנתיים של סרטים צרפתים היה די הגיוני שיבחרו בסרט דובר הולנדית\פלמית, השאלה רק היה איזה. היו להם מספר אופציה (כולל החדש של ואן חרונינגן, הרבה-הרבה פחות טוב מ"מעגל שבור…").

    בוסניה – דבר ראשון, "שטח הפקר" זאת לא הצלחה היחידה שלו, לא באוסקר ולא בכלל. לפני 3 שנים "אפיזודה בחיי אספן מתכות" הקטן והמרגש (כזכור לי גם לא אהבת) הצליח להתברג בתשעייה… לגבי "מוות.." אני נהנתי מאוד מהסרט ונראה שלא ממש הבנת אותו. הוא אכן עשוי יותר בשביל קהל פנים-בוסני ומדבר על הקונפליקטים של המדינה.

    מצרים – איזה כיף שטעיתי ומצרים בחרה בתבונה. לפני 6 שנים עשה מוחמד דיאב סרט שנקרא "678" על הטרדות מיניות באוטובוס (כתבו עליו בזמנו בידיעות וכך התוודעתי עליו), סרט טוב. מקווה שתהיה לנו הזדמנות לצפות ב"התנגשות".

    טוניס – גם בחירה ערבית רגילה. התעלמות מסרט פסטיבלים ("Hedi") בשביל סרט מקומי.

  2. אין קשר בין השם של הסרט הבלגי לאחים דארדן. הוא נמצא בויאודי של yes תחת השם המדויק יותר – "חבל הארדנים"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s