האב: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Father)

סוף סוף, אחרי כמה וכמה דחיות, מגיע הסרט הזה. אוליביה קולמן ואנת'וני הופקינס בסרט על אלצהיימר – סרט שאמור להיות מכובד, בריטי מאוד, קצת מיושן, אבל עשוי לעילא. אמור להיות סרט טוב.

אז כן, זה סרט טוב. אפילו טוב מאוד. ממש. אבל זה ממש לא סרט מיושן או מאובק. למעשה זה סרט מפתיע מאוד. סרט על אלצהיימר שלא הולך בדרך הצפויה, לא מבקש להראות את ההתמודדות של הסביבה עם המחלה הנוראה הזאת, אלא סרט שמבקש להכניס אותנו, הצופים, אל תוך התודעה של אדם המאבד את תפיסת המציאות שלו. התסריט המבריק מערבל את הדמויות, השמות, הפנים, המקומות, של כל מה שיש בחייו של אדם מבוגר, והוא גורם לנו, הצופים, לשאול עם כל סצנה חדשה שמגיעה: רגע, מה קורה פה בעצם?אבל זה לא סרט מהסוג של "לא הבנתי, אבל זה אחלה". "האב" באמת מנתח את הפסיכוזה של אדם שעולמו מתפרק, שלא יודע מי זה שעומד לפניו, שלא יודע מה קרה לבת שלו, ששכח, שזוכר דברים ישנים אבל שוכח חדשים, והתסריט המבריק (וזוכה האוסקר המוצדק) של הסרט שם את הצופה בנעליו של גיבור הסרט. במקום להסתכל על הזקן ולצקצק בלשון, "האב" מעניק לצופה חוויה מוחשית של דיסאוריינטציה. הנה הבת שלו. רגע, בעצם, אולי הבת שלו זאת מישהי אחרת? היא אמרה שהיא נוסעת לפריז. היא אמרה שמה פתאום, היא לא נוסעת. זה בעלה. זה לא בעלה. ועוד כהנה וכהנה.

בתוך סרט פשוט לכאורה, ללא אפקטים, שלכאורה נדרשים מסרט שמערבל כך את המציאות, דווקא בגלל הפשטות שלו, אני מוצא את עצמי בכל רגע בסרט מחפש את האחיזה במציאות, כמו גיבור הסרט. זאת פרשנות מרתקת לתהליך ההתנוונות של התודעה. ויותר מכך, הרגעים המרגשים באמת בסרט הזה נוגעים בבדידות האיומה של אדם שכזה. בדידות של גבר שלא רק חי יותר מכל חבריו ויקיריו, ועכשיו הם כבר עברו מהעולם והוא עדיין כאן, לבד, אלא בדידות של אדם שלא מסוגל להסביר לאף אחד את מה שעובר עליו. שלא מסוגל להסביר לאף אדם את התחושה הזאת של איבוד אחיזה במציאות. אין אדם אחד בעולם שיכול להבין את מה שעובר עליו. אפילו אנחנו, באולם, שעושים עלינו מניפולציות קולנועיות, אפילו אנחנו לא באמת מסוגלים להבין. והאיש המבוגר הזה מרגיש כל כך לבד. אין אדם בעולם שהוא יכול לשתף בהרגשה הכול כך משונה הזאת. אז מה שנשאר בסוף הוא לבכות לאימא.

אני מודה שהסצנה הזאת, הבכי לאימא, היא אולי קצת מוגזמת מדי, לוחצת קצת בכוח מדי על הדמעות, ויש גם רגע אחד או שניים של הגזמה קצת פלצנית (עם האופרה בעיקר, ועם איזשהו פסל של פרצוף), אבל רוב הזמן הסרט פשוט חוקר את נשמתו המתפרקת של אדם מבוגר. חבל שאין בסרט תהליך של צלילה, חבל שאין מעקב הדרגתי אחרי שלבי המחלה, ולכן גם נוצרת איזושהי בטן דרמטית קטנה ברגע שהבנתי את המכניקה של הסרט, ועם זאת, התסריט כאן כל כך מבריק, והמשחק של הופקינס ושל אוליביה קולמן כל כך מדויק, שאי אפשר שלא להתמסר לסרט הנהדר הזה.

חוויה לא רגילה ומאוד מומלצת בקולנוע עכשיו, "האב".

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מחשבה אחת על “האב: הביקורת

  1. א. מדובר על דמנציה ולא אלצהיימר, אלצהיימר היא מחלה דמנציה היא לא. והקטע עם האמא הוא מאד נכון לאנשים עם דמנציה, הילדות הופכת להווה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s