לפני כשבועיים התפרסמו המועמדויות לסזאר, פרס האקדמיה הצרפתית לקולנוע. בפוסט שהקדשתי לכך כתבתי שרשימת המועמדים מצלמת תמונה לא מחמיאה של הקולנוע הצרפתי לשנת 2010. סרט בשם "האיש שרצה לחיות את חייו" קיבל שתי מועמדויות (לשחקן המשנה ולתסריט המעובד), אבל לא הזכרתי אותו בפוסט, כי הוא נראה לי זניח, אבל מסתבר שמישהו מהמפיצים הישראלים עשה חשיבה מהירה, רכש אותו להפצה, והפיץ אותו בהפצת בזק. הצרה היא שהסרט מאושש את מה שכתבתי בפוסט ההוא: הקולנוע הצרפתי במשבר. השורה התחתונה של הביקורת על הסרט הזה (שבעברית ניתן לו השם הסתמי: "התמונה הכוללת") היא: הסיפור מעניין, השחקנים טובים, הסרט לא.
גם "שובר הלבבות" וגם הסרט הזה בשנה אחת?! למה זה מגיע לי? רומן דוריס ב"איש שרצה לחיות את חייו"
ראשית הבהרה: מי שבא לראות את הסרט בשביל השחקנים שעל הפוסטר, ראו הוזהרתם: מי שרוצה לראות את קתרין דנב, יקבל אותה לבערך חמש דקות מסך מתוך סרט של שעתיים. מי שבא לראות את נילס ארסטרופ, שהיה האיש שבעצם ניהל את העניינים ושלט ביד ברזל בנעשה מאחורי הסורגים ב"נביא" בשנה שעברה, יצטרך לחכות כשעה וחצי בערך (מתוך סרט של כשעתיים) עד שהוא יפציע על המסך. מה שמשאיר אותנו עם השחקן הראשי, רומן דוריס. שחקן נהדר, שלא יכול לשחק רע גם אם הוא רוצה, אבל בסרט הזה הוא לא יכול להושיע. "האיש שרצה וגו'.." נראה כמו סרט של סטודנט לא כל כך מוכשר לקולנוע. רוב מה שמתרחש בסרט נדמה שרירותי, ולבמאי אין סבלנות ודופק רגשי להתעכב על האלמנטים הרגשיים שיסבירו לי את מהלכי העלילה. וכך הסרט רץ מאירוע לאירוע, אבל הוא לא מעניין.
בגדול, הסרט מספר על עורך דין מצליח שמגלה שאשתו בוגדת בו, ולאחר שהוא פוגש באיש איתו היא בוגדת, הוא עושה מעשה שאין ממנו חזרה, ואז הוא נאלץ לברוח למקום אחר ולהתחיל את חייו מהתחלה. הוא מתחזה לאיש אחר, ותחת זהות שאולה הוא מנסה לפתוח בקריירת צילום.
הסרט רץ מאירוע לאירוע גם אין בהם הגיון או סבירות מתקבלת על הדעת. למשל: קתרין דנב משחקת את הבוסית של גיבור הסרט. היא אומרת לו שהיא גוססת, והיא רוצה להוריש לו את העסק. אבל היא נראית ממש טוב, ולא ניכרים עליה שום סימני מחלה (והיא משתדלת לשחק את זה, אבל אין לה סיכוי מול הבימוי הרופס. בקרוב יגיע לארץ "פוטיש" של פרנסואה אוזון. כדאי לחכות. היא נפלאה שם). החלק השני של הסרט מתרחש באחת ממדינות יוגוסלביה לשעבר. התקשורת של גיבור הסרט עם הסביבה מתרחשת ברובה באנגלית. ואז נילס ארסטרופ ניגש אל גיבור הסרט, ומיד פותח עימו בשיחה בצרפתית שוטפת. "איך אתה יודע שאני צרפתי?" שואל גיבורנו. "זה כפר קטן, דיברו עליך" התשובה. סיבה קלושה מאוד. ומהר מאוד יתברר שמכרו החדש של גיבורנו נמצא בעמדה בכירה בה הוא יכול לעזור לו בקריירה החדשה שלו. הו, האו קונויניינט.
והבמאי מוליך את הסיפור המופרך הזה מתחנה לתחנה מבלי להתעכב בכלל על מניעים פסיכולוגים, ומבלי לעצור כדי שנוכל להרגיש משהו בכלל, ועושה את כל הטעויות האפשריות (למשל: בהתחלה, כשהגיבור רק חושד באשתו, עולה מוזיקה דרמטית שכאילו מבודדת אותו מהסביבה. לא, כי אחרת אני, הצופה הטיפש שבאולם, לא אבין).
הסרט הוא עיבוד של רומן, וניתן להבחין שפעם, לפני שמישהו חסר כישרון הרס הכל, היה כאן בסיס לסרט מרגש ומרתק. אבל אף אחד מהשחקנים המצוינים לא יכול להושיע טיפול כושל שכזה בחומרים.
יש הרבה סרטים טובים היום בקולנוע ("נאום המלך", "ברבור שחור", למשל). "האיש שרצה לחיות וגו…"( AKA "התמונה הכוללת") אינו אחד מהם. את הכסף שלכם מומלץ להשקיע בסרט אחר.
איתן ווייץ
Eithanwe@012.net.il
איתן 